האם להרוג נחש בשבת?
יחסי קרב ושלום בבית המדרש
שבת קכא ע"ב / חיים אקשטיין
תני תנא קמיה דרבא בר רב הונא: ההורג נחשים ועקרבים בשבת אין רוח חסידים נוחה הימנו. א"ל: ואותן חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם.
ופליגא דרב הונא, דרב הונא חזייה לההוא גברא דקא קטיל זיבורא, א"ל: שלימתינהו לכולהו?
(אמירה זו חלוקה על רב הונא, שרב הונא ראה אדם שהרג צרעה, אמר לו: השלמת את כולן?)
ת"ר: נזדמנו לו נחשים ועקרבים, הרגן – בידוע שנזדמנו לו להורגן, לא הרגן – בידוע שנזדמנו להורגו ונעשה לו נס מן השמים. אמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: בנישופין בו.
אמר רבי אבא בר כהנא: פעם אחת נפל אחד בבהמ"ד ועמד ניותי אחד והרגו. אמר רבי: פגע בו כיוצא בו.
איבעיא להו: פגע בו כיוצא בו דשפיר עביד או לא? תא שמע, דר' אבא בריה דר' חייא בר אבא ור' זירא הוו יתבי אקילעא דבי רבי ינאי, נפק מילתא מבינייהו: בעו מיניה מרבי ינאי: מהו להרוג נחשים ועקרבים בשבת? אמר להו: צירעה אני הורג, נחש ועקרב לא כל שכן? דילמא לפי תומו.
(שאלו: "פגע בו כיוצא בו" – הכוונה שעשה יפה או לא? בוא ושמע: רבי אבא בנו של רבי חייא בר אבא ורבי זירא היו יושבים בחדר של בית רבי ינאי, יצא הדבר מביניהם, שאלו את רבי ינאי: האם מותר להרוג נחשים ועקרבים בשבת? אמר להם: צרעה אני הורג, נחש ועקרב לא כל שכן? – אין זו ראיה, שמא מותר רק להרוג לפי תומו).
את האגדה הזו למדתי במוצב בגזרת חברון, בליל שבת. העפתי מבט בגמרא לפני עלייה לשמירה, והרהרתי בה תוך כדי המשמרת, מוכן לאפשרות שאצטרך לעשות מלאכה בשבת כדי להגן על הגזרה. ברור היה לי שאם אדרש – אצטרך לעבור על כל מלאכה שהיא משום פיקוח נפש, אבל איך עליי להתייחס נפשית ורוחנית למציאות הזו?
ארבע אמרות מביאה הגמרא בנוגע להריגת נחשים ועקרבים בשבת, וכולן יחד יוצרות תמונה מורכבת בנושא. נראה כיצד נבנית תמונה זו, שלב אחר שלב.
האמרה הראשונה מתארת התרחשות בבית המדרש: התנא, האחראי על ציטוט משניות וברייתות, ציטט מקור נגד הריגת מזיקים בשבת. לפי המקור המצוטט אין איסור להרוג מזיקים בשבת, אבל מי שעושה זאת – אין רוח חסידים נוחה הימנו. רבא בר רב הונא הסתייג מאמרה זו, ואמר בתגובה שאותם חסידים – אין רוח חכמים נוחה מהם.
כבר באמרה זו ניצבות לפנינו שתי עמדות: עמדת החסידים ועמדת החכמים. החסידים מתנגדים להריגת מזיקים בשבת, והחכמים תומכים, ואף מתנגדים לאלה שמתנגדים. המחלוקת היא בין החסידות, כלומר עבודת ה' שמעבר להלכה, ובין ההלכה עצמה. מתוך אהבת ה' וחתירה לדבקות, מבקשים החסידים לקיים את השבת במלואה, ולא להרוג את המזיקים על אף הסכנה. ההדרכה ההלכתית, לעומת זאת, דוחה לנכון את השבת מפני הצורך המציאותי. נראה שהעימות הוא בין ערך השבת לערך החיים.
באמרה השנייה, מסתבר שעמדת רבא בר רב הונא מנוגדת לעמדת רב הונא עצמו. גם במקרה של רב הונא יש סוג של דו-שיח; תלמיד הורג דבורה, ורב הונא מגיב בשאלה – האם השלמת את הריגת הדבורים כולן? התגובה מתמיהה מעט, כיוון שרוב האנשים שהורגים דבורים אינם מתיימרים לחסל את כל ממלכת החרקים. נראה שתגובה יוצאת דופן זו לוקחת אותנו לרובד עמוק יותר של הסוגיה. הביטוי "שלימתינהו לכולהו" משתלב במערכת המושגים של שבת – השלמת הכל, שלמות הכל, "ויכולו השמים והארץ וכל... ויכל אלוקים ביום השביעי את כל מלאכתו...". כשאנו שובתים בשבת, אנו מביעים את שלמות הבריאה. הקדוש ברוך הוא השלים את מלאכתו, וכעת העולם שלם מבחינתו. כשאדם עושה מלאכה בשבת, לעומת זאת, הוא מביע בזאת שהוא המשלים את המלאכה. ייתכן שלזה התכוון רב הונא בתגובתו לתלמיד: נכון, בסך הכל הרגת דבורה, אבל התבונן במעשיך דרך עיניים של שבת. האם השלמת עכשיו את הבריאה? האם הבריאה הייתה חסרה עד כה, ועכשיו תיקנת את כל בעיית המזיקים? בהנחה שלא, אל תנסה להשלים את הבריאה "טוב יותר" מהקדוש ברוך הוא. במקום להעמיד את השבת מול המציאות, אומר רב הונא, הסתכל במציאות דרך העיניים של שבת – ותראה שהמציאות עצמה טובה בלי מעשיך. אם אינך יכול להרוג את כל הדבורים, השאר את העולם כרגע עם דבורים, כפי שברא אותו הקדוש ברוך הוא.
באמרה השלישית יש כבר תנועה לקראת יישוב בין הצדדים. הפעם אין דו-שיח, אלא אמרה אחת שעוסקת בשני מצבים. ההורג מזיקים בשבת, אם הצליח – סימן שמשמים עזרו לו להצליח, ואם נכשל– משמים הצילו אותו מהם. למה לא אומרים זאת בכל יום, שההצלחה או הכישלון בהריגת המזיקים הם סימן משמים? נראה שגם אמרה זו מתבוננת במצב דרך עיניים של שבת. ביום חול האדם אמור לנסות להרוג את המזיקים, כחלק ממרחב פעולותיו בששת ימי המעשה. בשבת, לעומת זאת, הוא אינו אמור לעשות מלאכה, אך הוא יכול להיות שליח ביד ההשגחה. נכון, בשבת האדם אינו אמור לנסות להשלים את הבריאה, אבל הוא יכול לפעול בשבת מכוח היותו חלק מהבריאה. כשהוא הורג מזיקים בשבת, כך עליו לראות את עצמו: מיישם את הגזרה האלוקית. האם יצליח להרוג או לא – הדבר אינו תלוי בו באמת, הן הצלחתו והן כישלונו בידי שמים.
באמרה הרביעית יש שוב דו-שיח, וכאן הוא מורכב עוד יותר, כיוון שהגמרא מסתפקת כיצד לפרש אותו. כלומר, יש שתי אפשרויות באיזו נימה מסתיימת הסוגיה. התגובה של רבי להריגת מזיק בשבת, בבית המדרש, היא שהפוגע הוא כמו הנפגע. רבי משווה בין ההורג ובין המזיק, והשאלה היא אם כוונתו הייתה לשבח או לגנאי. אפשר לפרש את דבריו לשבח – המזיק רצה להרוג אותו והוא הקדים להורגו (ולכן פעל נכון), ואפשר לפרש לגנאי – הוא לא טוב יותר מהמזיק. התשתית לשתי האפשרויות היא אחת: האדם והמזיק דומים זה לזה, האדם יכול להרוג את המזיק כפי שהמזיק מנסה להרוג את האדם. הסוגיה מסתיימת בלי אמירה חד-משמעית לחיוב או לשלילה, אבל מכל מקום, אפשר לראות זאת כהמשך לאמרה הקודמת: האדם פועל בשבת בתור חלק מהבריאה. מבחינה זו הוא אינו שווה יותר מנחש או עקרב. בימות החול האדם פועל מתוך הכרה ביכולותיו הגבוהות והמגוונות, אך בשבת עליו לראות את פעולותיו – גם המותרות לפי ההלכה – בתור חלק ממערכת הטבע שדרכה מנהיג ה' את עולמו.
בשולי הדברים, קשה להתעלם מגורם מרכזי באגדה כמו נחש. מערכת היחסים בין הנחש לאדם החלה כבר ביום שישי הראשון בעולם, בגן עדן. במשך השבוע מנסה האדם לכבוש את העולם מידי המזיקים, אבל בשבת עליו להשלים עם העובדה שהמזיקים קיימים. נכון לעכשיו, הקדוש ברוך הוא חפץ שהחיסרון יהיה חלק מהעולם. הכניסה לשבת דורשת קודם כל השלמה עם מציאותו של החיסרון; מתוך כך יוכל האדם להשתתף, בלי יומרות וניסיונות השתלטות, במהלך האלוקי שמוביל את העולם עד לתיקונו מכל חיסרון.
