היום שבו הקב"ה לא אמר כלום
העייפות של יום ראשון
שבת פו ע"ב / חיים אקשטיין
...בראש חודש אתו למדבר סיני; כתיב הכא 'ביום הזה באו מדבר סיני', וכתיב התם 'החדש הזה לכם ראש חדשים'. מה להלן ראש חודש – אף כאן ראש חודש.
ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל; כתיב הכא 'זכור את יום השבת לקדשו', וכתיב התם 'ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה'. מה להלן בעיצומו של יום – אף כאן בעיצומו של יום. כי פליגי בקביעא דירחא: רבי יוסי סבר בחד בשבא איקבע ירחא, ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא, בתרי בשבא אמר להו 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים...'
זהו חלק מתוך סוגיה ארוכה, שמבארת את המחלוקת בין רבי יוסי לחכמים בנוגע למועד מתן תורה. חכמים טוענים, כמקובל, שמעמד הר סיני התרחש בו' בסיוון, ואילו רבי יוסי אומר שהוא התרחש בז' בסיוון. כדי להבין כיצד כל צד הגיע לתאריך של מתן תורה לדעתו, הגמרא מפרטת מה קרה בכל יום בשבוע הראשון של סיוון לפי שתי הדעות; במהלך הפירוט מוזכר גם יום ראשון שלפני מתן תורה, אך לכאורה לאזכור זה אין משמעות רבה, זהו רק שלב צדדי בחישוב המפורט.
נסקור בקצרה את צדדי המחלוקת. רובו של לוח הזמנים מוסכם על כל הדעות – בראש חודש סיוון עם ישראל חנה במדבר סיני, ומלבד עצם החנייה לא קרה דבר, כיוון שהעם היה עייף מטורח הדרך; בב' בסיוון בישר הקדוש ברוך הוא למשה על מעמד הר סיני; יום לאחר מכן עלה משה שוב להר והצטווה על שלושת ימי ההגבלה וההתקדשות לקראת מתן תורה; לאחר מכן החלו ימי ההגבלה בפועל ולבסוף, בשבת קודש, ניתנה תורה לישראל. השאלה היא רק מתי כל הסיפור התחיל, כלומר באיזה יום בשבוע חל ראש חודש סיוון באותה שנה, וכן כמה ימי הגבלה היו באמצע. לדעת חכמים, ראש חודש סיוון חל ביום שני והתורה ניתנה ביום השלישי לימי ההגבלה, ואילו לדעת רבי יוסי חודש סיוון החל ביום ראשון, ומשה האריך את ההכנה למתן תורה ביום אחד. מה שמעניין אותנו כרגע הוא מה שמעניין פחות את הגמרא: מה קרה ביום ראשון. יום זה מופיע בדבריו של רבי יוסי, אך כאמור הוא תופס שם מקום שולי: זה בסך הכל היום הראשון בתיאור הימים שקדמו למתן תורה, ויתרה מזאת – זהו יום שלא קרה בו כלום, נבואת "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" נאמרה רק ביום שני. אם כן, לכאורה אין לאגדה זו מקום במהלך לימודנו על עניינו של יום ראשון, אם כי יש לזכור שהאגדה נשענת על הנחת היסוד שמתן תורה חל בשבת, ולא ביום אחר בשבוע, ולכן ייתכן לומר שעניין ימי השבוע אנו צדדי לגמרי לסוגיה.
בביאורן של אגדות יש שתי דרכים אפשריות: לבאר את המהלך הכללי, או לראות כל פרט ופרט כבעל משמעות (עיין בהקדמת מורה נבוכים). הראי"ה קוק, בספרו "עין איה" על אגדות ברכות ושבת, הולך פעמים רבות בדרך השנייה, והופך כל אבן בדרך לפענוח האגדה. כל מרכיב הוא מכוון. גם במקרה שלנו הוא בוחר בדרך זו, ומבאר כל שלב במהלך השבוע הראשון של עם ישראל במדבר סיני, עד לקבלת התורה בשבת. וכך הוא כותב על יום ראשון:
הקדושה העליונה היא הבעת החיים השלמים, בכל מילואם. העיפות כמו העצבות, היא מפריעה את ההתפשטות האצילית הרחבה והטהורה, שהמחשבות הרמות בקדושתן, וההרגשות העמוקות, בטהרת היושר והטוב הבלתי גבולי שבהן, אינן יכולות להתרחב בשלטונן המלא, על הנפש העיפה. העיף והיגע יוכל תמיד להיות לברות למתלעותיו של העמלק הרוחני, אשר לא ירא אלהים. ויותר טוב שהרשמים, הקדושים בקדושה עליונה יתאחרו מעט עד אשר ישוב הכח לעיף והחלש יוכל לומר גבור אני, ויחוש את גבורתו, גבורת הגויה והבשר אשר עליהם תכונן גבורת הרוח והנשמה העליונה, את כסא כבודה. ובעת החולשה, שתוכל הרשימה להיות מזדייפת, לצייר שהמבוקש האלהי האידיאלי היא אותה החולשה, רשלנות החיים ומיעוט צביונם, צריכים להניח לעיף, זאת המנוחה הניחו לעיף, עד שיקבץ החיל, והכחות הגופניים והנפשיים יחלו ללכת במסלולם האיתן והבטוח, ואז יפול עליהם אור החיים האלהיים כרביבים עלי עשב, כטל מאת ד' על ניצנים ברוכי אל. לזאת יומא קמא, תחילת החול, המטושטש בעיפותו, לא אמר להו ולא מידי משום חולשה דאורחא. (עין איה שבת ט, כב)
העיקרון שעליו מתבסס הראי"ה כאן, מופיע גם בפסקאות אחרות שלו, שעל חלקן ספג הראי"ה ביקורת מצד מתנגדיו. עם השנים, הפכה דמותו של היהודי החלש והמצומק לסמל, כך אמור להיראות עובד ה' האידיאלי. רבים מגדולי ישראל בדורות האחרונים, בעיקר בתנועת המוסר, התמקדו בנשמה והכריזו מלחמה נגד כל גורם אחר באדם מלבדה; הגוף הוא אויב, וככל שמתנתקים ממנו ומהתכונות הנוגעות אליו – כגון גבורה, כוח, חוסן – מתרחקים מהעולם הגשמי ומתקרבים למילוי הייעוד הרוחני. הראי"ה, לעומת זאת, ראה את האדם כמערכת אורגנית, שחסרון בכל אחד מחלקיה פוגע בתפקוד הכללי. בריאות הגוף, ובריאות הכוחות הנפשיים הבסיסיים, הן תנאים קריטיים לעבודת ה'.
בפסקה שלפנינו, מבאר הראי"ה כי יש התאמה בין הקודש ובין המבנה הפיזי והנפשי של האדם. כדי לקלוט את הופעת הקודש במלואה, כל כוחותיו של האדם צריכים להיות בשלמותם, שכן אלה הכלים שעמם הוא נברא ובאמצעותם הוא אמור לעבוד את ה'. הרב קוק מדגיש כי דווקא העומק שבהופעת הקודש הוא שמחייב את שלמות הכלים: "המחשבות הרמות בקדושתן, וההרגשות העמוקות, בטהרת היושר והטוב הבלתי גבולי שבהן, אינן יכולות להתרחב בשלטונן המלא על הנפש העייפה". בגלל היותן רמות, עמוקות ובלתי מוגבלות, מחשבות והרגשות אלו דורשות כלי קליטה מיוחדים. כדי להבין מסרים פשוטים מספיק לשבת בבית המדרש ולהקשיב, אך קליטת מלאה של אורות אינסופיים דורשת יותר מזה. אמנם נדרש גם פיתוח של כלים רוחניים, כמו מידות טובות ושכל טהור, אבל הכלים הבסיסיים ביותר הם אלה שלא צריך להתאמץ כדי להשיגם – כל אדם קיבל אותם עם לידתו, כדי שיוכל לממש את תכליתו בעולם. ובתרגום לשפה מעשית: דילוג על ארוחות ושינה למשך שעתיים מדי לילה, גם אם הם משקפים התמסרות טוטאלית ודבקות במטרה הרוחנית, אינם מקרבים את עובד ה' אל התורה. הוא עלול למצוא את עצמו עייף ויגע, במקום להיות יותר ירא אלוקים.
הקדוש ברוך הוא היה יכול להתגלות לישראל ביום הגעתם למדבר סיני, אך התגלות כזו הייתה גורמת שתי בעיות: האחת היא חוסר היכולת לרדת לעומק דבר ה', חוסר הבנה של משמעות הייעוד הגדול, והשניה היא המחשבה שאופן התגלות בעייתי זה – הוא הרצוי בעיני הקב"ה. שאדם יכול לשמוע את המסר האלוקי כשהוא עייף, שבור ומבולבל, ואף נדרש ממנו להיות במצב זה. מרכבת השכינה רוכבת על גבי יצורים חלשים ומדולדלים, שבחולשתם מבליטים את אפסיות האדם אל מול בעל הכוחות כולם. את התובנה השגויה, שבמהלך הגלות חדרה לתודעה של עם ישראל כתביעה רוחנית הכרחית, שלל הקב"ה בראש חודש סיוון. ביום שבו לא נאמר לישראל כלום, נאמר להם הרבה מאוד: לעבודת ה' עליכם לרתום את כל כוחותיכם. כולם.
יום תחילת החול המטושטש בעייפותו
במשפט האחרון בפסקה, מגיע הרב קוק לעניינו של יום ראשון. הוא מסביר כי הקשר בין יום ההגעה בסיני ליום הראשון בשבוע אינו מקרי, מה שאיפיין את יום החנייה לאחר המסע במדבר מאפיין כל תחילת שבוע. כל "יומא קמא" (=יום ראשון) מוגדר כ"תחילת החול, המטושטש בעייפותו". קודם כל, הראי"ה מגדיר את השבוע באופן שאינו ברור מאליו, אך רבים מאיתנו חיים אותו: חיי החול מתחילים ביום ראשון. גם אם התחלנו משימה ביום רביעי, הפסקנו אותה באמצע לרגל השבת וכעת ביום ראשון עלינו להמשיך, מבחינה מסוימת אנחנו מתחילים מהתחלה. השבת איננה רק הפסקה, היא איפוס מערכות כללי. אנו מכבים את המחשב שבתוכנו לפני שבת, וביום ראשון מאתחלים אותו, מתחילים להעלות הכל מחדש, לשחזר, להיזכר, ורק כך נוכל לחזור לנקודה שבה עצרנו. כאמור, לא כולם עוברים תהליך כזה, יש כאלה שחוזרים אוטומטית למקום שבו היו בסוף השבוע שעבר, אך רבים מרגישים צורך בארגון מחדש של כל עולמם כדי לחזור לעניינים. עבור אנשים כאלה, אולי המילה "לחזור" אינה מדויקת – זו איננה שיבה אחורנית אלא בחירה מחודשת בדרך שבה הלכנו.
לאחר שהרב קוק מגדיר את יום ראשון כתחילת החול, הוא מתאר אותו: "המטושטש בעייפותו". קשה למצוא תיאור מדויק יותר ליום זה, עבור אלה שנדרשים בו לצעד של ארגון מחדש. היום הראשון של השבוע דומה לרגעים הראשונים של הבוקר, כשהעיניים רק נפקחות, מנסות להסתכל מבעד לקורי השינה, עדיין מתקשות להביט נכוחה על העולם. הרגליים עדיין חסרות יציבות, הגוף מתנהל באיטיות, מתאקלם מחדש לחיים שעזב בלילה. העולם אינו מחכה לו; עם אור ראשון הוא פותח במרוצה, האוטובוסים יוצאים בדיוק בזמן, העבודה מתחילה בשמונה בבוקר. האדם, בעיניים ממצמצות ובריצה כושלת, מנסה להדביק את הקצב. כך קורה פעמים רבות, לאנשים רבים, ביום ראשון: העולם מעורפל בעיניהם, הקרקע איננה יציבה, צריך קצת זמן כדי להיכנס לתפקוד מלא. ביום ראשון אתה עושה את אותם הדברים, אבל לאט.
בפשטות, הטשטוש של יום ראשון אינו נגזר משבת. אמנם כיבוי המערכות בשבת הוא המצריך את הדלקתן ביום ראשון, אך הכיבוי אינו נובע דווקא מצביונה של השבת כיום אסור במלאכה, אלא מהגדרת ששת ימי העבודה כיחידה סגורה. אותה תופעה בדיוק מקשה על כל העולם המערבי ביום שני, לאחר השבתון של יום ראשון, גם עבור מי שאינו הולך באותו יום לכנסייה ואין לו שום זיקה לנצרות. בסוף השבוע נסגר מעגל, וביום ראשון נפתח מעגל חדש. לא משנה מה אתה עושה באמצע, ואם אתה ממריא לפסגות של קדושה או לא, בכל מקרה "תחילת החול" עשויה לטשטש אותך.
אם התופעה של ראש חודש סיוון הורחבה לכל תחילת שבוע, גם את ההתמודדות המעשית עמה במדבר סיני אנו אמורים ליישם בחיינו. כשם שהקב"ה לא הנחית על עם ישראל את הבשורה הגדולה של התורה כשהיו עייפים, גם אנו צריכים להכיר בעייפות ובטשטוש שלנו, ולא לדרוש מעצמנו יותר מדי במצב כזה. אמנם יש הבדל קטן בין הקב"ה ובינינו, יכולתנו המוגבלת איננה מאפשרת לנו תמיד לדחות דברים ליום שני, אך היכן שאפשר – כדאי להוריד עומס מיום ראשון. להיכנס בהדרגה לעולם החול, צעד אחר צעד, עד שיחזרו אלינו כוחותינו במלואם.
