תחושות טבעיות / רפי זברגר

שבת כד ע"ב - כ''ה ע''א  

הקדמה

נלמד את המשנה השניה בפרק השני, אשר ממשיכה לעסוק בשמנים האסורים בהדלקת נרות שבת. 
אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב.
שמן שריפה הכוונה לשמן של תרומה טמאה אשר חובה לשרוף אותה (אסור לכוהנים לאכול תרומה טמאה).
יש מחלוקת אמוראים על מה עוסק הדין. לפי רב חסדא, מדובר בערב שבת אשר חל ביום טוב, ולכן אסור להדליק נרות שבת בשמן של תרומה טמאה (הגמרא תסביר את הטעם). לפי רבה, דין זה של המשנה עוסק בנרות יום טוב, אשר מדליקים בערב יום טוב. לשיטה זו, אין להדליק בשמן תרומה טמאה משום גזירה של יום טוב שחל להיות בערב שבת, שם אסור מן הדין להדליק שמן תרומה טמאה. 
רבי ישמעאל אומר: אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת.
רבי ישמעאל חושש כי אנשים היושבים ליד נר הדולק משמן עטרן (פסולת של זפת) יינטשו את שולחן שבת עקב הריח הרע שפולט שמן העטרן. לכן אסר רבי ישמעאל שימוש בשמן זה. 
וחכמים מתירין בכל השמנים: בשמן שומשמין, בשמן אגוזים, בשמן צנונות, בשמן דגים, בשמן פקועות, בעטרן ובנפט.
חכמים חולקים את רבי ישמעאל ואינם חוששים לכך, ומתירים להשתמש גם בשמנים הפולטים ריח רע כמו עטרן ונפט.
כנראה גם שאר השמנים המפורטים בדברי חכמים (אגוזים, צנונות, דגים ופקועות) מייצרים תחושה לא נעימה, ולמרות זאת חכמים לא אוסרים את השימוש בהם להדלקת נרות שבת. 
רבי טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד:
רבי טרפון מחייב להדליק נרות שבת משמן זית בלבד. אורו של שמן זית יפה, גם עקב כך שהוא נמשך יפה מתוך הפתילה, ולכן מחייב רבי ישמעאל את השימוש בו. יש להעיר כי גם חכמים סוברים שלכתחילה עדיף להשתמש בשמן זית עקב תכונותיו היפות, אך בדיעבד מתירים גם שמנים אחרים, ורבי ישמעאל חולק. 
 

הנושא

מאי טעמא? לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב. 
הגמרא מסבירה את הדין הראשון במשנה, האוסר להדליק בשמן של תרומה טמאה ביום טוב (לשיטת רב חסדא) כיוון שאסור לשרוף קודשים (ומתוך כך לומדים גם על תרומה טמאה) ביום טוב. 
מנהני מילי?
הגמרא מנסה למצוא את המקור בפסוקים לדין זה. נלמד ארבעה מקורות אשר נאמרו על ידי ארבעה אמוראים שונים:
אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה: אמר קרא (שמות י''ב, י'): וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.שאין תלמוד לומר עד בקר, מה תלמוד לומר עד בקר? בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו.
הפסוק בפרשת בא, המדבר על הקרבת קרבן פסח, אוסר להשאיר מבשר הקרבן עד בקר ט''ו בניסן. כלומר, יש לסיים אכילתו בשעות ליל פסח עד הבקר. אך הפסוק מסיים במצווה של שריפת הבשר אשר נותר בכל אופן, וחוזר שוב על המילים ''עד בקר''. מילים אלו מיותרות, ומלמדות לפי חזקיה, כי השריפה של בשר הנותר מקרבן פסח יישרף רק למחרת, ביום ט''ז בניסן, יום ראשון של חול המועד. מכאן לאיסור שריפת קודשים (ותרומה טמאה) מן התורה. 
אביי אמר: אמר קרא (במדבר כ''ח, י'): עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ .ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב.
אביי לומד זאת מן הפסוק בפרשת פנחס המדבר על הקרבת קרבנות בשבת. מן המילים ''שבת בשבתו'' לומדים כי התורה מתירה (ואף מצווה) להקריב את עולת התמיד ועולת המוסף של שבת בשבת, אך אוסרת להקריב בשבת את האימורים של קרבן יום שישי (בדרך כלל מותר להקריב אימורים כל הלילה), וכן את האימורים של קרבן תודה של ערב יום טוב, אין להקריב ביום טוב עצמו. מתוך איסור שריפת קודשים כשרים (הוקרבו בערב יום טוב) אנו למדים (אולי בקל וחומר) כי גם אין לשרוף תרומה טמאה ביום טוב. 
רבא אמר: אמר קרא (שמות י''ב, ט''ז): וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם הוא - ולא מכשירין, לבדו - ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא בקל וחומר.
רבא חוזר לפרשת בא, ולומד דין איסור שריפת תרומה טמאה ביום טוב, מהלכות איסור מלאכת יום טוב. התורה מתירה להכין (לבשל ולאפות ועוד מלאכות) לצורך אוכל נפש. שתי מילים אשר לכאורה מיותרות בפסוק "הוא לבדו'' מלמדות לפי רבא שתי הלכות: א) אסור להכין את מכשירי אוכל נפש בשבת – את הדברים המשתמשים בהם להכנת האוכל. כגון יצור הסכין לצורך הכנת האוכל אסור להכין בשבת (אין לייצר סכינים בשבת). ב) אם קיום מצוות מילה נדחתה מסיבות שונות (בריאות התינוק וכדו') אין למול בשבת או ביום טוב, למרות שהיה ניתן ללמוד ולהסיק בלימוד קל וחומר (לא נתעמק בכך במסגרת מאמר זה). מתוך איסור מילה שלא בזמנה ביום טוב, מסיק רבא גם את איסור שריפת תרומה טמאה ביום טוב, שהיא אינה "מצווה בשעתה" (כמו מצוות מילה ביום השמיני). 
רב אשי אמר: (ויקרא כ''ג, ג') שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם. שבתון – עשה, והוה ליה יום טוב - עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה. 
למדנו במספר מקומות בתורה כי קוראים ליום טוב ''שבתון'' (למשל, בפסוק על ראש השנה בפרשת אמר (ויקרא, כ''ג, כ''ד): דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ) לכן מסיק רבא, כי מצוות שביתה בשבת, מתייחסת גם ליום טוב, שהרי נאמר ''שבתון'' גם בפסוק זה. ומכיוון שכך, יש ביום טוב גם עשה ("שבתון'') וגם לא תעשה (''לא מלאכת עבודה לא תעשו''). אי לכך, אין מצוות שריפת תרומה טמאה שיש לה עשה אחד, דוחה את מצוות יום טוב שיש לה עשה ולא תעשה. 
 

מהו המסר

למדנו היום ארבעה מקורות לאיסור שריפת תרומה טמאה ביום טוב. יש להניח כי איסור זה היה ידוע לחכמים, אך מקורו היה לוט בערפל, ולכן כל אחד מארבעת החכמים למד זאת ממקור אחר.
נלמד מכאן עיקרון מעניין גם לחיים. יש לא מעט פעמים שאנו ''מרגישים'' כי דבר מסוים טוב ונכון לעשותו. לא תמיד אנו יודעים את המקור והסיבה האמיתית לכך, אך למרות זאת, אנו עושים זאת בלב שלם. ישנה תורה סינית ישנה הנקראת ''דאואיזים'' אשר מתרכזת בפעולות ופחות במניעים. דאואיסטים הקדמונים האמינו שקיימים דברים רבים שאנו מקבלים את קיומם מבלי שנוכל להגדיר אותם, כמו למשל "אהבה" או "סבל".
ביהדות אנו לא פועלים על פי תחושות, אלא לפי קבלה מדורי דורות עד משה רבינו. אך בהתנהגויות יומיומיות ניתן לומר כי ישנן מצבים בהם ''התחושה הטבעית'' נוטה לכיוונים מסוימים, ואל לנו להירתע מלשמוע לאותן ''תחושות טבעיות ובריאות''.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]