''סידור הדברים'' בתוך הבית  / רפי זברגר

שבת יז ע"א
  

הקדמה

אנו עדיין בדיון הארוך של הגמרא למציאת שמונה עשרה הגזירות של חכמים אשר נגזרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון. לאחר מנין התלמידים באותו יום, רבּו בית שמאי על בית הלל. במאמר זה נדון בגזירת ''הבוצר לגת''.
נקדים מספר הקדמות להבנת הגזירה:
1. כל אוכל יכול לקבל טומאה (להיטמא ולאחר מכן לטמא) אך ורק אם ''הוכשר לקבל טומאה''. 
2. פעולת הכשרה לקבלת טומאה נעשית ע''י הרטבת המאכל ע''י אחד מ"שבעת המשקים". ראשי תיבות של המשקים הם: י''ד שח''ט ד''ם – יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם ומים. 
3. הרטבת המאכל על ידי אחד המשקים חייבת להיות בהסכמה וברצון הבעלים של הבעלים.
4. מאותו רגע של ''הכשרת האוכלין לקבל טומאה'', אם המאכל יגע בכלי טמא, גם לאחר זמן רב, הוא ייטמא. 
5. אם הטומאה וההכשר באו יחדיו (כאשר המשקה המכשיר לקבל טומאה הרטיב את האוכל בזמן שהאוכל נוגע בכלי טמא) לפי דעה אחת ההכשר תקף, גם אם הוכשר שלא ברצון הבעלים. הדעה החולקת סוברת, כי גם במקרה זה אין המאכל מקבל טומאה. 
 

הנושא

ואידך - הבוצר לגת, שמאי אומר: הוכשר, הלל אומר: לא הוכשר.
כשאדם בוצר ענבים (קטיפת מן העץ) יש חיכוך של הענבים אשר פולטים משקה היוצא מן הענבים. ישנה מחלוקת האם משקה זה מכשיר את ענבים לקבל טומאה. שמאי גזר כי משקין אלו מכשירים את הענבים לקבל טומאה, למרות שהמשקה לא נפלט לרצון הבעלים, והלל לא גזר גזירה זו. 
אמר ליה הלל לשמאי: מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה?
שאל הלל את שמאי: אם אתה (שמאי) גוזר על הכשר ענבים מן המשקה שיצא בפעולת הבצירה, מדוע אינך גוזר גם על המשקה היוצא בעת מסיקת הזיתים. ובמילים אחרות: אם אתה שמאי, אינך גוזר על משקה הזב מן הזיתים בעת מסיקתם, אין מה לגזור גם על משקה הזב מן הענבים בעת בצירתם. 
אמר ליה: אם תקניטני - גוזרני טומאה אף על המסיקה.
שמאי ענה לו בחריפות: אל תקניט אותי. ואם תמשיך להקשות עלי, אגזור גם על המשקה הזב מן הזיתים במסיקה. לשמאי כנראה הייתה ''סיבה טובה'' לחלק בין ענבים לזיתים, אך לאחר שהלל הקשה עליו, הבין שמאי כי הסיבות לכך לא מובנות, אפילו לחכמים כמו הילל (אשר היה בעצם נשיא הסנהדרין), ולכן ''איים'' עליו להרחיב את יריעת הגזירה. 
נעצו חרב בבית המדרש, אמרו: הנכנס – יכנס, והיוצא - אל יצא.
לאחר דין ודברים זה בין הלל לשמאי, הוחלט ''לסגור את שערי בית המדרש'' כך ש''אין יוצא ואין בא''. מיד עשו הצבעה (בלשון הגמרא ''נמנו וגמרו'') ושיטת שמאי התקבלה ברוב דעות של חכמים, אשר היו באותה עת בבית המדרש. 
ואותו היום היה הלל כפוף, ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל.
הגמרא מתארת ''תיאור קשה מאוד'' על האווירה שהייתה בין כותלי בית המדרש באותו יום. הלל, אשר היה ידוע בענוותנותו הגדולה, התנהג כמו תלמיד מן המניין, למרות שכאמור היה נשיא הסנהדרין. לא קיבלו את דבריו, והרוב הלך לפי שיטת שמאי. ההשוואה בין יום זה לחטא העגל, נובעת כנראה מן הסיבה שגם בחטא העגל, אהרון הכהן, אשר היה בתפקיד הבכיר באותו זמן (משה עלה להר סיני לקבל את התורה) ניסה להניע את העם מלעשות את העגל, וגם באותו יום, הלל הנשיא ניסה לשכנע את ציבור החכמים שלא לגזור את הגזירה של ''בוצר לגת'' ולא קיבלו את דבריו. 
וגזור שמאי והלל ולא קבלו מינייהו ואתו תלמידייהו גזור וקבלו מינייהו.
מסיימת הגמרא את השתלשלות העניינים בנושא זה: למרות שגזירת שמאי לא התקבלה בציבור, חזרו וגזרו תלמידי שמאי את גזירת רבם, וגזירה זו התקבלה בציבור. גזירת בית שמאי היא הגזירה השתים עשרה בגזירות שנתקנו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון. 
מאי טעמא? 
שואלת הגמרא: מדוע באמת גזרו שמאי ובית דינו על המשקה הזב מן הענבים בעת הבצירה, הרי משקה זה אינו יוצא ''לרצון הבעלים'', וזה אחד מן התנאים להכשיר מאכל לקבל טומאה, כמפורט בסעיף השלישי בהקדמה לעיל. 
אמר זעירי אמר ר' חנינא: גזירה שמא יבצרנו בקופות טמאות.
זעירי הסביר בשם רבי חנינא, כי טעם הגזירה היא משום מקרה של ''הכשר וטומאה הבאים כאחד'' (כמוסבר בסעיף 5 לעיל). בגלל שבמקרה זה המאכל הוכשר לקבל טומאה, לכן גזרו גם ''במקרה רגיל'' של הכשר לקבל טומאה, כי המשקה מכשיר לקבל טומאה. 
הניחא למאן דאמר כלי טמא - חושב משקין שפיר, אלא למאן דאמר אין כלי טמא חושב משקין, מאי איכא למימר?
כמתואר בסעיף 5 של ההקדמה, הדין של ''הכשר וטומאה הבאים כאחד'' לא מוסכם על כולם. לכן שואלת הגמרא, לפי הדעה שגם כאשר הכשר וטומאה באים כאחד, אין האוכל מוכשר לקבל טומאה ללא רצון הבעלים, לא מוסברת טעמה של גזירה ''הבוצר לגת''. 
אלא אמר זעירי אמר ר' חנינא: גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות.
לאור קושיא זו על טעם הגזירה הקודמת, שינה זעירי בשם רבי חנינא את טעם הגזירה ואמר כי טעמה של הגזירה משום מקרים שבהם בוצרים ענבים עם סלים ללא חורים (''קופות מזופפות'' – סלים שמלאו את החורים בזפת). במקרה זה המשקה שיזוב מן הענבים בעת תהליך הבצירה נשמר בתוך הסלים, והבעלים יכול להשתמש בנוזלים אלו. אי לכך, נוזל זה הוא ''לרצון הבעלים'' לכן המשקה יכול להכשיר את הענבים לקבל טומאה. בגלל מציאות זו, גזרו בית שמאי כי כל בצירה הפולטת משקים תכשיר את הענבים לקבל טומאה, גם כאשר המשקה אינו יוצא לרצון הבעלים. 
רבא הוסיף ונתן בהמשך הגמרא טעם נוסף לגזירת ''הבצר לגת''.  
 

מהו המסר

1. כמוסבר לעיל, היו לשמאי סיבות מדוע גזר רק על הבציר ולא על המסיק. בכל אופן, לאחר שהלל ''הקניט'' אותו, הוא ''איים'' לגזור גם על המסיק. הלל היה ענוותן גדול ומחל על כבודו. בכל מקרה אנו רואים כי יש להיזהר מלפגוע באנשים בכלל, ובאנשים גדולים בפרט. הצקה, הקנטה או חס וחלילה העלבה אינה באה בחשבון כלל וכלל. 
2. לפעמים צריך ''לסגור דלתות'' כדי לסדר את הדברים בתוך הבית! (אקטואלי מתמיד, בימי מגיפת הקורונה, תש''פ). 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]