כשאי אפשר אפילו להתפלל
שבת, תפילה ואמונה
שבת יב ע"ב / חיים אקשטיין
תנו רבנן: הנכנס לבקר את החולה אומר: שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבא, ורבי מאיר אומר: יכולה היא שתרחם.
יש שני זמנים שבהם מורגש חוסר היכולת של האדם לפעול – זמן מחלה, ולהבדיל שבת. האדם החולה מוגבל ביכולת שלו לפעול כדי לפתור את בעייתו, ובשבת כולנו מצמצמים את הפעילות שלנו. לכאורה אין סיבה להשוות בין הזמנים הללו, שהרי ההגבלה של החולה מקשה ומצערת, ואילו השביתה בשבת אמורה להיות שמחה ומרוממת. השאלה היא מה קורה כשהשניים נפגשים.
התפילה היא אחת הדרכים להתמודד עם מה שקשה להתמודד עמו בכלים אנושים. היא אינה מחליפה את המאמץ האנושי, חלילה; אבל במצב שבו האופק הרפואי אינו ברור, ובפרט אם הרופאים אינם אופטימיים, מתחזק הצורך בתפילה. לא מעט חולים מרגישים, במצבים מסוימים, שזהו המוצא האחרון שלהם. השאלה היא מה עושים בשבת: בשבת לא אמורים להתפלל תפילות פרטיות, ולבקש על הצרכים האישיים. גם ברכת "רפאנו", כמו כל ברכות הבקשה שבתפילת עמידה, יורדת מסדר התפילה עד מוצאי שבת. נהוג אמנם לומר בשבת "מי שברך" לחולים בקריאת התורה, אבל גם אז חותמים את התפילה במשפט: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". מקורו של המשפט הוא בגמרא שלפנינו, העוסקת בחלופה לתפילה על החולה בשבת (עבור מי שמבקר את החולה, לפי הכלל שביקור חולים צריך לכלול תפילה). מה עושים כשאי אפשר אפילו להתפלל? איך המשפט הזה אמור לפתור את הבעיה?
החלק הראשון של המשפט מובן יחסית, והוא לכאורה בא לומר את מה שאמרנו עד כה: שבת היא מלזעוק, אי אפשר להתפלל על החולה. את החלק השני אפשר להבין בתור כעין נחמה: אין זה הזמן לתפילות, אך אין סיבה לדאגה. למרות הוויתור על התפילה, הרפואה עדיין יכולה לבוא. העובדה שאיננו מתפללים לא תעכב אותה. לפי הסבר זה, הרפואה תמיד קרובה באותה מידה, בין ביום חול ובין בשבת, אלא שמפני שאיננו מתפללים צריך להבהיר שהרפואה קרובה בכל זאת.
אפשרות אחרת היא שהאמירה "ורפואה קרובה לבוא" היא היא ההתמודדות עם המצב. החלק הראשון של המשפט מסביר מה אין לעשות, על דרך השלילה, והחלק השני מלמד את דרך ההתמודדות על דרך החיוב. בשבת לא זועקים שתבוא הרפואה, אלא מאמינים שהרפואה קרובה לבוא. ההימנעות מתפילה אינה אמורה להביא לתחושה של חידלון וחוסר אונים, אלא לאמונה וביטחון. איננו פועלים לא בגלל הייאוש מהפעולה, אלא מתוך הכרה פנימית שהקדוש ברוך הוא פועל באופן הטוב ביותר עבורנו.
המשפט "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא" שנוי במחלוקת בגמרא. לדעת רבי מאיר, יש משפט אחר שאומרים לחולה כשמבקרים אותו בשבת: "יכולה היא שתרחם". אפשר לראות באמירה זו פיתוח של הדרך החלופית לתפילה: האמונה אינה רק הכרה פאסיבית בישועה הקרובה, אלא היא אף דרך לקרב אותה. לפי הדעה הראשונה, התפילה מקרבת את הרפואה, והאמונה רק מעודדת ומחזקת מתוך הכרה שהרפואה תבוא; לפי דעת רבי מאיר, גם האמונה מקרבת את הרפואה.
מובן שאין להמעיט בערכה של התפילה, אך יש להיות מודעים גם לערכה של האמונה. אמירות כמו "יהיה בסדר בעזרת ה'", "הכל לטובה" וכדומה, כשהן נאמרות מעומק הלב ולא רק בתור סיסמה מהשפה ולחוץ, יכולות לחזק את האדם ואת העם בשעת צרה, ואפילו לקרב בפועל את הישועה ממנה.
