בדיקת חמץ "אור" לארבעה עשר

ניתוח ספרותי של סוגיה / הרב שאול יותן וינגורט

פסחים ב ע"א-ע"ב

במשנה הפותחת את מסכת פסחים נאמר: "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר". כלומר, בדיקת החמץ נעשית ב"אור" י"ד ניסן. החלק הראשון (1-2) בסוגיה מביא שבע הוכחות מהמקרא ושבע מהמשנה לכוונת לשון "אור", ובסופו מסכמת הגמרא שגם לשיטת רב הונא וגם לשיטת רב יהודה "אור" הוא לילה, ויש לבדוק חמץ בליל י"ד, אלא שבמקומו של רב יהודה קראו לזה "לילי" ובמקומו של רב הונא קראו לזה "נגהי". במרכז הסוגיה (3-4-5) דיון על לשון מעולה, לשון נקיה, ומה שאפשר ללמוד מהלשון בה מדבר אדם. החלק השלישי (6-7) בסוגיה הוא על הטעם לבדיקה ב"אור לארבעה עשר", ועל השלכת הבדיקה על הלומד.

החלק הראשון של הסוגיה (1-2) עוסק במשמעות המילה "אור", וישנה מחלוקת בין רב הונא לבין רב יהודה אם אור הוא "נגהי" או "לילי". תחילה מבררים את לשון "אור" במקרא. ישנן שבע הוכחות מהתנ"ך למשמעות המילה, ותמיד משמעות ה"אור" היא "יום", מלבד המקרה האמצעי בו משמעות המילה "אור" היא "לילה"; לאחר מכן, ישנן שבע הוכחות מהמשניות והברייתות למשמעות המילה אור, ותמיד משמעות ה"אור" היא "לילה", מלבד המקרה האמצעי בו משמעות המילה "אור" היא "יום". את כל ההוכחות מהמקרא דוחה הגמרא, ואילו את רוב ההוכחות מלשון חכמים היא מקבלת.

את הדיון בלשון "אור" במשנה חותמת הגמרא בברייתא שנשנתה בבית מדרשו של שמואל: "לילי ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר", ואם כן אין מקום לומר ש"אור" במשנתנו הוא יום. לפיכך, בין רב הונא ובין רב יהודה סוברים ש"אור" הוא לילה, אלא שבמקומו של רב הונא קראו ללילה "נגהי" ובמקומו של רב יהודה קראו ללילה "לילי", והשימוש בלשון "אור" הוא שימוש בלשון מעולה.

ניכר, כי הסוגיה מחלקת בין לשון המקרא ללשון חכמים, בלשון תורה ברור כי האור הוא יום, ואילו בלשון חכמים הלילה הופך לאור. פתח דבריך יאיר. כאשר המסכת פותחת ב"אור", היא לוקחת את הלילה החשוך בשנה, זה שבא לאחר שלשת ימי אפילה (ברכות ד, א), ולילה לפני היציאה לאור גדול, וגם אותו היא הופכת לאור, "אור לארבעה עשר". אור זה הוא כוחם של חכמים בתורה שבעל פה, להלל את ה' עם כוכבי האור, ולעמוד כל הלילה ולהקריב על המזבח עד שיגיע אור הבוקר.

במרכז הסוגיה (3-4-5) השימוש בלשון. לדברי הגמרא, התנא של משנתנו נקט בלשון "אור" ולא 'לילה' מפני שהוא נקט בלשון מעולה, וכך לימד אותנו רבי יהושע בן לוי (3): לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז, ח) "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה", ואילו רב פפא ורבינא למדו זאת מהפסוק "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה". ורב אחא בר יעקב אמר זאת מהפסוק (שמו"א כ, כו) "כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור".

בהמשך (4) מדובר על לשון נקיה. בברייתא שנשנתה בבית מדרשו של רבי ישמעאל נאמר: לעולם יספר אדם בלשון נקיה, שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב, ואומר (איוב טו, ה): "ותבחר לשון ערומים", ואומר (איוב לג, ג) "ודעת שפתי ברור מללו". ומפרשת הגמרא, שצריך את כל הפסוקים, שכן אם היו מזכירים רק שבזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב, ניתן היה לחשוב, שצריך להשתמש בלשון נקייה דווקא בדברי תורה, אך בדינים של חכמים לא, ולפיכך בה הפסוק "ותבחר לשון ערומים". ואם היה כתוב רק פסוק זה, היינו חושבים שאם אין אלו דינים, אלא דיבורים של מה בכך אין צורך להשתמש בלשון נקיה, לפיכך בא הפסוק השלישי "ודעת שפתי ברור מללו". ומדגישה הגמרא, שכתוב "מרכב" ביחס לאשה כאשר דרכה של אשה לרכב, כגון רבקה שרכבה על הגמל מפחד הגמלים, או משום בניו של משה רכבה אמם על החמור, או אביגיל שרכבה על החמור מפחד הלילה או מפחד דוד או מפחד ההר. בנוסף, מדגישה הגמרא שכאשר הלשון הנקייה והלשון הקצרה הם זהים – משתמשים בלשון נקיה, אך אם הלשון הנקייה ארוכה יותר – משתמשים בלשון קצרה, וכפי שלימד אותנו רב הונא בשם רב, ויש אומרים זאת כדברי רב הונא בשם רב משמו של רבי מאיר: לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ועוד באו שני סיפורים על שני תלמידים שישבו לפני רבם, ובסיפור הראשון לא השתמש התלמיד בלשון נקיה, ובסיפור השני אין שימוש בלשון מעולה.

לבסוף (5) באו שבעה סיפורים, בהם עולה שעל פי לשונו של האדם ניתן לבדוק מיהו. הסיפור הראשון הוא על שלשה כהנים, שאחד אמר לחבריו: הגיעני כזנב הלטאה. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול. הסיפור הבא הוא על גוי ארמי שעלה ואכל פסחים בירושלים, ומתוך שאמר לו רבי יהודה בן בתירא לבקש לאכול מן האליה בדקו אחריו ומצאו שהוא ארמי. רב כהנא חלה, ושלחו החכמים את רבי יהושע בנו של רב אידי, אמרו לו: לך בדוק מה דינו? הגיע רבי יהושע בנו של רב אידי, ומצא שרב כהנא נפטר. קרע את בגדיו, והחזיר את הקרע לאחוריו, ובכה ובא לחכמים. אמרו לו החכמים: האם רב כהנא נפטר? אמר להם: אני לא אמרתי זאת, "ומוציא דבה הוא כסיל" (משלי י, יח). עוד מסופר, שיוחנן חקוקאה יצא לקריות, וכאשר הוא בא אמרו לו: חיטים נעשו יפות? אמר להם: שעורים נעשו יפות. אמרו לו: צא ובשר לסוסים ולחמורים! שכן כך כתוב "השערים והתבן לסוסים ולרכש" (מל"א ה, ח). רב היה בן אחיו של רבי חייא ובן אחותו, וכאשר עלה רב מבבל לארץ ישראל, שאל אותו רבי חייא: האם אביך קיים? השיב לו רב: ומדוע לא שאלת אם אמא קיימת? שאל אותו רבי חייא: האם אמא קיימת? השיב לו רב: ומדוע לא שאלת אם אבא קיים? הבין רבי חייא ששניהם נפטרו, אז הוא אמר לשמשו: חלוץ לי מנעלי, והוליך כלי אחרי לבית המרחץ. מתוך התנהגותו של רבי חייא ניתן ללמוד שלשה דברים: (א) אבל אסור בנעילת הסנדל, (ב) שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד, (ג) מקצת היום ככולו. מסופר עוד, שמתוך דברי האדם ניתן להבין גם מי הוא. היה מי שאמר בכל פעם: 'דונו דיני', אמרו האנשים שסביבו, שמתוך דיבורו ניתן ללמוד, שהריהו בא מדן, שכתוב (בראשית מט, טז) "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל". עוד מסופר, שהיה מי שהלך ואמר: 'על חוף הים אבנה ארמון', בדקו ומצאו שהוא בא משבט זבולון, שעליו נאמר (בראשית מט, יג) "זבולן לחוף ימים ישכן".

החלק השלישי של הסוגיה (6-7) הוא על הבדיקה בליל ארבעה עשר. מדוע צריך לבדוק חמץ בליל י"ד ניסן, ולא די בבדיקה שתיערך בבוקר, הרי בין לרבי יהודה ובין לרבי מאיר חמץ אינו אסור אלא משש שעות ולמעלה, ואם כן ניתן לבדוק בשש שעות את החמץ! וגם אם נאמר שזריזין מקדימין למצות – הרי אפשר לבדוק את החמץ מהבוקר, שכן כתוב (ויקרא יב, ג) "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", ושנינו בברייתא: כל היום כולו כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצות, שנאמר (בראשית כב, ג) "וישכם אברהם בבקר"! אמר רב נחמן בר יצחק: בדיקת חמץ היא בליל י"ד ניסן ולא בבוקר, כיוון שזו שעה שבני אדם מצויין בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה. מדברי המשנה למד אביי: צורבא מרבנן לא יפתח בלימודו הקבוע בלילה שאחרי י"ג ניסן, בזמן שנכנס כבר י"ד, שמא תמשוך אותו שמועתו, והוא יבוא להימנע מקיום מצוה.