על סֵפֶר, סַפָּר וסְפָר / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
שבת ט ע"ב
לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.
מהי התכונה הבסיסית ביותר שצריך האדם בעבודת ה' שלו?
רבי אלימלך מליז'נסק בספרו נועם אלימלך (הוספות – ליקוטי שושנה) עונה על השאלה הזו מתוך דברי המשנה הללו.
התורה, כך הוא אומר, נקראה בשם "ספר", כמו שניתן למצוא בפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", אבל אם נרצה לנקד את המילה הזו, נוכל למצוא כמה אפשרויות: סֵפֶר, סַפָּר (כפי שמופיע כאן במשנה), וגם סְפָר, שזהו שם נרדף לגבול.
הגבול משמש לתיחום של מקום, הן ליציאה אבל גם לכניסה, ואכן התורה היא שער הכניסה של כל אדם לתוך היכל עבודת ה', היא הדבר הראשון שהאדם פוגש כאשר הוא מבקש להיכנס ולעבוד את ה' בהיכל קדשו, לכן היא ה"סְפָר" של עבודת ה'.
אולם גם התספורת קשורה בעבודת ה' של כל אחד מאיתנו, שכן שערותיו של האדם מסמלות את כל מה שמיותר בגוף, והגוף מוציא החוצה, לכן השערות מקבילות ל"סטרא אחרא", היינו הצד המנוגד לקדושה, שאמנם הוא חלק בלתי נפרד מחיינו, אבל אנחנו לא באמת צריכים אותו, ובינינו, גם לא ממש כואב לנו כשהוא נחתך מאתנו.
אם כן, נוספה כאן עוד עובדה - קודם שיתחיל האדם בעבודת ה' שלו, הוא צריך "תספורת" מכל הדברים שאינם שייכים לקדושה. הרמב"ם במורה נבוכים (א, ה) ביטא זאת כשכתב שקודם שיתחיל האדם להתבונן בעניין האלוקי, הוא צריך להמית את תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות, כי לא שייך להתחיל לעבוד את ה', כשהקשר עם הצד המנוגד לו נוכח כל כך בחיינו.
אם כן, שתי פעולות פותחות את עבודת ה' של האדם, ושתיהן מרומזות במילה "ספר" – לימוד התורה, והפרדות מעולם התאוות והתשוקות של הסטרא אחרא.
אולם קודם לשתי פעולות אלו נזקק האדם לתכונה בסיסית אחת – לא לשבת לפני הספר (סֵפֶר, סַפָּר או סְפָר), סמוך למנחה, משום שתפילת המנחה היא התפילה הנעלית ביותר, כפי שניתן למצוא בעובדה שאליהו נענה דווקא בתפילת המנחה (ברכות ו, ב). תחושת התעלות אישית, שמיוצגת על ידי תפילת המנחה, איננה יכולה ללוות את האדם בעבודת ה' שלו.
תחושה שכזו, כאילו אני כבר הגעתי למדרגה נעלית, אני נמצא "סמוך למנחה", איננה יכולה לשבת בכפיפה אחת עם ה"ספר".
על האדם להזכיר לעצמו תדיר, כי הוא כל הזמן רק בהתחלת הדרך, וכי גם מה שהוא למד הוא כאין וכאפס לגבי מה שהוא אמור וצריך ללמוד.
דבר זה בא לידי ביטוי בנקודה נוספת שרמוזה במילה "סְפָר", והיא – שהאדם תמיד נמצא בכניסה ובהתחלה, והוא איננו מנוסה ובקי המצוי עמוק בתוך השטח, כפי שאדם ש"סמוך למנחה" מרגיש.
כל המהלך הזה צריך ללוות את האדם "עד שיתפלל".
התפילה, מייצגת מצב רגשי ונפשי שבו מצוי האדם, שהרי היא חייבת להיעשות מתוך כוונה זכה וטהורה עד ששום דבר לא יוכל להפריע לה.
לכן, כאשר אדם מכיר בהישגים הרוחניים שהשיג כאן בעולם הזה, אך הם אינם פוגמים בסטטוס ה"תפילתי" שלו, בראיה הזכה והטהורה ביחס לעבודת ה' שלו, ושלמרות כל מה שעשה עד כה הוא איננו אלא בתחילת הדרך, זוהי הראיה שאכן עבודת ה' שלו נמצאת בדרך הנכונה, ואז מובטח לו שיזכה לכוון לכוונה העליונה.
