טעמא דקרא / רפי זברגר

שבת ה ע''א
  

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה בין היתר על המקרים הבאים: פשט העני את ידו לפנים, ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא - העני חייב ובעל הבית פטור. 
העני מתחייב על איסור הוצאה מרשות לרשות כיוון שהוא ביצע גם עקירה וגם הנחה. במקרה הראשון עקר מרשות הרבים והניח ברשות היחיד, ובמקרה השני עקר מרשות היחיד והניח ברשות הרבים. 
על כך שואלת הגמרא בדף ד': אמאי חייב, והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' על ד' וליכא?
מדוע העני מתחייב במקרים אלו, הרי עקירה והנחה צריכים להיות מ''מקום חשוב'' של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, וכאן הוא הניח או עקר מידו של בעל הבית שאינו בגודל של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים?
על שאלה זו דנה הגמרא בדפים ד'-ה' ומנסה ליישב בדרכים שונות. רבה ניסה לומר כי המשנה כרבי עקיבא שאינו מחייב מקום של ארבעה על ארבעה, אך אפשרות זו נדחתה. במאמר זה נדון בתשובתו של רבי אבא בדף ה'. 

הנושא

אמר רבי אבא: מתניתין כגון שעקרה מטרסקל, והניח על גבי טרסקל, דאיכא נמי הנחה.
רבי אבא מעמיד את המשנה כשהעקירה וההנחה היו מתוך סל שגודלו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, וכך פתרנו את בעית החוסר בארבעה טפחים.
והא ידו קתני?
שואלת הגמרא מיד, כיצד אנו מעמידים את המשנה שעקר והניח מהטרסקל (סל) והרי כתוב במשנה עקר מידו או הניח בתוך ידו?
תני: טרסקל שבידו 
הגמרא משנה את נוסח המשנה ל: ''טרסקל שבידו''. 
לאחר דין ודברים חוזרת הגמרא ושואלת שוב: מי קתני טרסקל שבידו, והא ידו קתני?
כיצד ניתן לומר כי המשנה עוסקת כשהחזיק טרסקל בידו, והרי כתוב במפורש "ידו", ולא טרסקל בידו?
אלא אמר רבי אבהו: כגון ששלשל ידו למטה משלושה וקבלה.
רבי אבהו נותן הסבר חדש ומעמיד את המשנה כאשר העני או בעל הבית הוריד את ידו לגובה הנמוך משלושה טפחים מעל הרצפה, ובמקום זה יש דין של קרקע (ולקרקע כמובן יש גודל של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים). 
והא עומד קתני?
ושוב שואלת הגמרא: כיצד ניתן להעמיד את המשנה שהאדם שלשל ידיו לגובה נמוך, והרי כתוב ''עומד'' ואז אינו בגובה נמוך כל כך? עונה הגמרא שלושה תירוצים אשר כל אחד מעמיד את המשנה במציאות מסוימת. 
1. בשוחה
אמנם כתוב עומד, אך אנו מעמידים אותה במצב של התכופפות (שוחה), וכך מגיע ידו לגובה הנמוך משלשה טפחים.
2. ואיבעית אימא: בגומא
העמדה נוספת: העני או בעל הבית עומדים בתוך בור (גומא) כך שהיד שלהם מגיעה לגובה הנמוך משלושה טפחים מהקרקע. 
3. ואיבעית אימא: בננס.
תשובה שלישית מעמידה את המשנה באדם נמוך (ננס) כך שידו מגיעה לגובה הפחות משלושה טפחים. 
אמר רבא: איכפל תנא לאשמעינן כל הני?
שואל רבא, מדוע צריך להעמיד את המשנה במצבים משונים כמו שלושת העמדות הללו. ומוסיף רש''י הרי המשנה הייתה יכולה לדבר על אדם אשר ''פשט כנף בגדו לפנים והוי ארבעה''. כלומר אם אדם היה מושך (פושט) את חולצתו, היה יכול ליצור מקום של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ובכך לסגור את הנושא. 
לכן נותן רבא הסבר חדש:
אלא אמר רבא: ידו של אדם חשובה לו כד' על ד'
הנחת היסוד של שאלתנו אינה נכונה, אמנם צריך ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, אך ידו של אדם נחשבת כמו ארבע טפחים על ארבעה טפחים. הגמרא מוכיחה כי כך הדין. 
 

מהו המסר

תשובת רבא מעניינת ומרתקת. בפועל, אנו רואים כי ידו של אדם אינה בגודל ארבעה טפחים, אם כן, כיצד אנו מחשיבים אותה לגודל זה מסביר הרמב''ם בפירוש המשניות, כי מהות הצורך של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים הוא ''מקום להנחת חפצים, שלא יפלו משם'', ומכיוון שיד אדם יכולה להחזיק דברים כך שהם לא יפלו, אנו מחשיבים אותה כאילו יש שם ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. 
הסבר זה מלמד אותנו כי יש לנסות ולהבין כל דבר לעומקו, ולא רק לבחון את הפשט הנגלה מעל פני השטח. במילים אחרות לנסות ולהבין את ''טעמא דקרא''. כלומר , ניסיון של הבנת טעמם של הדברים, יסוד ושורש הדינים וההלכות, ולפי זה ניתן יהיה להסיק מסקנות מעשיות, אשר אינן תמיד תואמות את ''ההגדרה היבשה'' של ההלכה. 
אם בהלכות יש לנהוג כך, על אחת כמה וכמה בנושאים העוסקים בפעולות האדם ומעשיו. אין להסתפק לבחון את מעשים הנראים לעין, את מה שעשה או לא עשה האדם, אלא להבין מניין הגיע האדם לתוצאות אלו. הדבר נכון ביחס לכל אדם, וכמובן בהבנת יחסי הורים וילדים. לא לבחון מעשה לכשעצמו, ללא ראיית כל התמונה, וללא הבנה מה קרה לילד באותו יום או בערב שלפני. לא מעט פעמים אנו פועלים ועושים דברים מכוח תחושות, הרגשות ומצבי רוח, שאינם דווקא קשורים לאותו מעשה אלא למכלול המצב בו אנו נמצאים. ננסה למצוא ''טעמא דקרא'' גם במעשינו ובמעשה ילדינו וקרובינו. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]