רגישות גבוהה / רפי זברגר

שבת ג ע"א-ע"ב
  

הקדמה

למדנו במשנה כי כאשר גופו של אדם נמצא ברשות אחת, וידו ברשות אחרת, והניחו חפץ על ידו של אדם (או האדם עצמו הניח או מישהו אחר הניח על ידו) הרי שהנחה זו בידו של אדם נקראת ''עקירה'' מאותו רשות בה נמצא האדם. אם לאחר מכן החזיר את ידו לאותו רשות בו גופו נמצא, הרי שהעברת היד איננה נחשבת ל''עקירה'' נוספת. במאמר זה נדון בעקירה מסוג אחר. 
 

הנושא

בעי מיניה רב מרבי: הטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ מהו? עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי ומיחייב, או דילמא לא.
רב שאל את רבי יהודה הנשיא האם כאשר שמו אוכל או משקה על גופו של אדם ברשות אחת, והוא יצא עם המטען לרשות אחרת – האם עקירת גופו של אדם נחשבת כפעולת ''עקירה'' מרשות לרשות כדי לחייב עליה מדין הוצאה מרשות לרשות (אם לאחר מכן גם הניח את החפץ ברשות השניה), או שמא הוצאת הגוף איננה ''עקירה'' הלכתית?
אמר ליה: חייב, ואינו דומה לידו.
רבי ענה לרב כי עקירת הגוף נחשבת ל''עקירה'' הלכתית, וחייב עליה (אם השלים פעולת ''הנחה'' לאחר מכן), ואין זה דומה לדין ''ידו'' של אדם אשר למדנו במשנה, והוסבר בהקדמתנו. הגמרא מיד מסבירה את ההבדל:
מאי טעמא? גופו נייח, ידו לא נייח.
גופו של אדם נחשב ''נח'' על גבי קרקע, ולכן עקירת הגוף נחשבת לעקירה הלכתית לגבי דין הוצאה מרשות לרשות, אך ידו של אדם איננה נחשבת ''מונחת'' על הקרקע, ולכן החזרת היד לבדה איננה נחשבת כעקירה מהרשות בה נמצאת היד.
אמר ליה רבי חייא לרב: בר פחתי, לא אמינא לך, כי קאי רבי בהא מסכתא, לא תשייליה במסכתא אחריתי, דילמא לאו אדעתיה? דאי לאו דרבי גברא רבה הוא – כספתיה, דמשני לך שינויא דלאו שינויא הוא.
רבי חייא אשר היה עד לשאלת רב מרבי יהודה הנשיא ושמע גם את תשובת רבי, ''הוכיח'' את רב על מעשהו, ואמר לו כי שאלה כזאת אינה מתאימה לרב, שהיה "אדם גדול" (בר פחתי, בלשון הגמרא). רבי חייא מסביר מיד ואומר כי רבי יהודה הנשיא כנראה לימד באותה עת מסכת אחרת, ולא מסכת שבת. ולכן, כאשר תלמיד שואל את הרב במסכת שאינה נלמדת באותו זמן, הוא עלול לביישו, בכך שלא יידע את התשובה לשאלה, ואז עלול לענות תשובה לא נכונה.
אנו יודעים כי יש להשתדל לא לבייש אף אחד, בוודאי שלא לבייש את הרב. 
השתא מיהת שפיר משני לך, דתניא: היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום, והוציאן לחוץ משחשיכה – חייב, לפי שאינו דומה לידו:
מסיים רבי חייא ואומר, כי במקרה הנוכחי לא נפלה תקלה, כיוון שרבי יהודה הנשיא ענה תשובה נכונה וכך גם נאמר במפורש בברייתא, כי גופו של אדם העוברת מרשות לרשות נקראת עקירה, אך ידו של אדם ללא הגוף אינה נחשבת עקירה. 
 

מהו המסר

יש לדון בדברי רב חייא לרב. אם אמנם רבי חייא ידע שרב שאל אדם גדול כרבי יהודה הנשיא, ולא אמורה לנפול תקלה משאלה זו, לא בושה לרב ולא לקבל תשובה שאיננה נכונה, אם כן – מדוע מתקיף רבי חייא את רב. בנוסף מקשים אחרונים על התקפה זו של רבי חייא מדברי הגמרא אצלנו בדף קי''ד, שם אמרה הגמרא כי תלמיד חכם חייב להיות מסוגל לענות לכל שאלה הלכתית, לכאורה בניגוד לדברי רבי חייא. יש מספר תשובות לשאלות אלו, חלקן מבדילות בין שאלה הלכתית לשאלה בסברה, חלקן מבדילות בין שאלה בבית המדרש לשאלה במקום ''כינוס הרבים'' וכדו'. 
בכל מקרה נוכל לומר כי מטרת רבי חייא בהתקפתו הייתה להכניס למודעות גבוהה את האפשרות של בושה לצד השני, ולכן צריך להפעיל שיקול דעת בכל נושא, בוודאי בנושא אשר עלול לבייש את הרב. 
ואם יש לחשוש לחשש רחוק מאוד של בושה לרב גדול כרבי יהודה הנשיא אשר כתב את ששה סדרי משנה, על אחת כמה וכמה יש לשים לב מאוד שלא לבייש אף אחד. 
נספר סיפור מעשה אשר עבר עלי אמש (תש''פ): ביקרתי בבית משפחה מסוימת, תוך כדי שיחה הזזתי את ידי ובכך גרמתי להפלת כוס אשר הייתה מונחת על השולחן. אני הרגשתי לא נעים, קצת בושה וחוסר נוחות. המארחים ''הרגיעו'' אותי. אמרו לי שאין זה נורא, ואפילו סיפרו לי שרצו בעצם להיפטר מכוס זאת ואני ''עזרתי'' להם בעניין. 
מארחיי גילו רגישות רבה, וניסו בכל כוחם לתת לי תחושה טובה, למרות הנזק אשר גרמתי. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]