סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

 

הלל ושמאי

ברכות נא ע"ב

 
"בית שמאי אומרים: מכבדין את הבית ואחר כך נוטלין לידים, ובית הלל אומרים: נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית".

אמרו במסכת אבות דרבי נתן: (נוסחא ב פרק ל; וכן בויקרא רבה פרשת בהר פרשה לד)
"וכל מעשיך יהיו לשם שמים - כהלל. כשהיה הלל יוצא למקום היו אומרים לו להיכן אתה הולך? - לעשות מצוה אני הולך! - מה מצוה, הלל? - לבית הכסא אני הולך! - וכי מצוה היא זו?! - אמר להן: הן! בשביל שלא יתקלקל הגוף. איכן אתה הולך, הלל? - לעשות מצוה אני הולך! מה מצוה, הלל? לבית המרחץ אני הולך! וכי מצוה היא זו?! - אמר להן: הן! בשביל לנקות את הגוף. תדע לך שהוא כן - מה אם אוקיינות העומדות בפלטיות של מלכים הממונה עליהם להיות שפן וממרקן המלכות מעלה לו סלירא בכל שנה ושנה, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי המלכות. אנו שנבראנו בצלם ודמות שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט, ו) על אחת כמה וכמה!
שמאי לא היה אומר כך אלא יעשה חובותינו עם הגוף הזה".
שמאי היה עוסק בצורכי הגוף כמי שכפאו שד, תוך הבנה שההכרח לא יגונה. ואילו הלל אף היה רָץ לְמִצְוָה קַלָּה שכזו.

כיוצא בדבר נהגו הם כפי דרכם במסכת ביצה דף טז ע"א:
"תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר ברוך ה' יום יום".
לשמאי נחוץ היה טצדקי שיהפוך את אכילתו היומיומית לסעודת מצוה, לצורך שבת קודש. ואילו הלל לא נצרך לכך, כי כל מעשיו לשם שמים ולשם מצוה, ובכללם צורכי הגוף שבימות החול. (ומה שפירש רש"י: "לשם שמים - בוטח שתזדמן לו נאה לשבת", הגירסה הנכונה כברש"י על הרי"ף: "ובוטח", שאין רש"י בא לפרש את עיקר טעמו של הלל, אלא לתרץ למה לא נצרך לדאוג כל כך לכבוד השבת. תדע, שהרי ענין בטחון אינו ענין לקרא ברוך ה' יום יום).

כיוצא בדבר מחלוקת משנתנו, לבית שמאי נוטלין לידים רק סמוך למצות ברכת המזון, כמו לפני תפילה וסעודה, דומיא דנטילת ידים דכהנים מהכיור טרם עבודתם באהל מועד. וכדלקמן: (ברכות דף נג ע"ב) "אמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא: (ויקרא יא, מד) וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם - אלו מים ראשונים, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים - אלו מים אחרונים". ואילו לבית הלל נוטלין לידים גם לפני כיבוד הבית, כי כשם שכיבוד בית המקדש מצוה, כך כיבוד ביתו מצוה, וכנקיון גופו, שהרי "שלחנו של אדם מכפר עליו" (ברכות דף נה ע"א; חגיגה כז ע"א; מנחות צז ע"א).

כיוצא בדבר נחלקו בהמשך משנתנו:
"בית שמאי אומרים: שברא מאור האש, ובית הלל אומרים: בורא מאורי האש".
לבית שמאי הברכה בלשון עבר, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ (שמות כ, יא). ולבית הלל הברכה בלשון הווה, ולשם שמים – לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם (תהלים סח, לד) – הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵֹה בְרֵאשִׁית. ושכינתו שורה בכל דבר ודבר גם הגשמי והתחתון ביותר, והיא שבה ויוצרת בכל רגע ורגע, בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם (תהלים סח, כ).

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר