הלכות זיוף / חנן חריף

בבא בתרא קסז ע"א

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

בשבוע שעבר עסק מדור זה, תחת ידיו האמונות של יעקב מאיר, בחתימותיהם של כמה אמוראים (דף קס"א ע"ב). החתימות, מסתבר, היו מוכרות יחסית, כדרכן של חתימות של דיינים, פוסקים ומורי הלכה. אבל חתימות מוכרות עלולות ליפול לידיים הלא-נכונות, כפי שקרה לרבא, שיום אחד הגיע אליו שטר שהוא עצמו ורב אחא בר אדא היו חתומים עליו. אף שהחתימות נראו אמינות, לא זכר רבא שאי פעם חתם על שטר יחד עם רב אחא. ואכן, לאחר בירור קצר (שכלל לחץ פיזי מתון) התברר שמדובר בזיוף. הזייפן, שהודה בפני רבא במעשיו, נאלץ לחשוף גם את שיטות העבודה שלו, שכן זיוף חתימתו של רב אחא דרש טכניקה מיוחדת של כתיבה ביד רועדת, ורבא התעניין לדעת כיצד הצליח להפיק זיוף כה מוצלח. ובכן, את חתימתו של רב אחא הפיק הזייפן תוך שהניח את ידו על חבל המשמש מעקה לגשר שמעל הנהר, או, לחילופין, תוך שישב על מתקן לשאיבת מים מהבאר, וכך הצליח להפיק את הרעד הרצוי בעת החתימה. בכל אופן, המקצועיות הקליגרפית לא הועילה מול זהירותו וזיכרונו של רבא. מסתבר שלא מספיק לדעת איך לזייף חתימה, צריך לדעת גם איזו חתימה לזייף (ואיזו לא...).

דרך אחרת לשימוש-לרעה בחתימות היא ניצולן למטרה אחרת מזו שלשמה נחתמו. הגמרא מציעה מספר שיטות על מנת להימנע מכך: לדוגמה, אדם שחותם כדי שיכיר בית הדין את חתימתו להבא, לא יחתום בשולי הגיליון אלא בראשו, פן יוסיף מישהו בחלקו העליון של הדף התחייבות שלא הייתה ולא נבראה.

למעשה, כל העמוד עוסק בענייני אבטחת שטרות והימנעות מזיופים; הצורך לאבטח עסקאות לא נולד, כמובן, בעידן המסחר האלקטרוני. כך למשל נקבע כי את המספרים שבין "תלת" (שלוש) ועשר אין לכתוב בסוף השורה, פן יוסיף מישהו "ים" בסופן והשלוש יהפוך לשלושים וכו' – בדיוק כפי שבמקומותינו נהוג להגביל בקווים, איקסים ושלל המצאות אחרות את הסכומים הנרשמים בהמחאות; בדומה לכך, שינוי או הוספה של אותיות בשטר 'חוקי' עלולים להביא לתוצאות מרחיקות לכת, כפי שקרה לאביי, ששם לב לאות ו' ש"רווח לה עלמא", ומסתבר שהייתה למעשה ב' שעברה שינוי קוסמטי, וכן ו' אחרת, שהסתבר שהושתלה לתוך השטר, שכן "דחיק לה עלמא".

לזיוף, ככלל, יש חלק נכבד בתולדות התרבות האנושית. הזיופים, שנתפסים בדרך כלל רק כאמצעי להטעות ולרמות, חורגים לעתים מגדר הונאות של תאבי בצע ותו לא. כך למשל מתנת קונסטנטינוס, ששימשה במשך מאות שנים כעדות לעליונותם של האפיפיורים על פני השליטים 'החילוניים' והתגלתה בתקופת הרנסנס כזיוף; "כתובת יהואש" ש'התגלתה' לפני כעשר שנים ואישרה כביכול את הסיפור המקראי על בדק הבית שערך יהואש; הסרקופג (ארון הקבורה) של יעקב אחי-ישו (יש לציין שעניינם של שני האחרונים נמצא עדיין בבירור משפטי); הגולגולת מפילטדאון (Piltdown, גולגולת חצי-אנושית שנמצאה ב-1912 ונחשבה במשך עשרות שנים ל'חוליה החסרה' שבין האדם לקוף); ואף סדר קודשים בתלמוד הירושלמי, שנמצא ופורסם ב-1906 על ידי אחד, שלמה פרידלנדר – כל אלה (ואחרים) מהווים, במובן מסוים, מעין השלמה למציאות החסרה – המציאות כפי שראוי היה שתהיה. בהקשר זה דווקא הזיוף נתפס כ'אמיתי', כביטוי לאמונה יוקדת של יוצריו, ולא כשקר סתם.