גרסאות הדף היומי מבית אתר "הכי גרסינן"
צוות אקדמי - עמותת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS)
 

מעשה בכותית שאינה כותית ובכרבולת

ברכות כ ע"א

הלל גרשוני
 

1. אקספוזיציה: סיפור על מסירות נפש

בדף שלנו מובא אחד הסיפורים הידועים בתלמוד, על רב אדא בר אהבה וכיצד מסר את הנפש על קידוש השם בכך שקרע מעל אישה לבוש שחשב שלא הייתה צריכה ללבוש לפי הדין, ומה קרה אחר כך. והנה הסיפור, בנוסח דפוס וילנא

...קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם. כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא. סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה, אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה בארבע מאה זוזי. א"ל: מה שמך? אמרה ליה: מתון. אמר לה: מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא.
[=הראשונים היו מוסרים את נפשם על קדושת השם, ואנחנו לא מוסרים את נפשנו על קדושת השם. כפי שרב אדא בר אהבה ראה את אותה כותית שהייתה לבושה "כרבולת" בשוק. חשב שהיא בת ישראל, קם וקרעה ממנה. התברר שהיא כותית, ושׁמו אותו בארבע מאה זוזים. אמר לה: מה שמך? אמרה לו: מתון. אמר לה: מתון מתון שווה ארבע מאות זוז.]

2. מערכה ראשונה: מה פתאום כותית? הבעיה של הצנזור עם גויות

כמה כותיות היו בבבל אצל רב אדא בר אהבה? ברור שלא מדובר בכותית, דהיינו שומרונית. זוהי פעולת הצנזור, שלא אהב את המילה "גוי" והחליף אותה בכל מקום (לרוב ל"עכו"ם" אבל גם לחלופות אחרות). עיון ב"הכי גרסינן" יגלה חיש מהר שבדפוסים הראשונים נכתב "גויה", ולא "כותית".

3. מערכה שנייה: מה בעצם ראה רב אדא בר אהבה?

אבל אם אנחנו כבר מעיינים שם אנחנו מגלים עולם מעניין בהרבה. ראשית, בהרבה כתבי יד (ובדפוס הספרדי, ואד אלחגארה) כתוב בהתחלה שהוא ראה "ההיא איתתא" ("אותה אישה") בסתם. הוא ראה אישה, וחשב שהיא בת ישראל. זו גרסה יפה יותר, כי היא מכניסה אותנו לראש של רב אדא, שאינו רואה מבחינתו גויה אלא אישה, ומניח שהיא בת ישראל הלבושה שלא כהוגן, והוא רואה לעצמו חובה מוסרית למנוע זאת ממנה.

[בדפוס וילנא יש לפנינו עירוב גרסאות, כמו שראינו גם בדף הקודם. בדפוסים הראשונים כתוב "חזייה לההיא *גויה* דהות לבישא כרבלתא בשוקא" וזהו. בדפוס הספרדי כתוב "חזייה לההיא *איתתא* דהוה לבישא כרבלתא בשוקא, *סבר בת ישראל*". דפוס וילנא הרכיב את שתי הנוסחאות זו על זו ויצר נוסח כפול, וכתב שהוא ראה *גויה*, *וחשב שהיא בת ישראל*. עירוב גרסאות אחר יש בכתב יד מינכן, שכתוב בו "לההיא איתתא גויה".]

4. מערכה שלישית: מה זה בכלל כרבלתא?

לא ברור מהי כרבלתא ומה הבעיה של רב אדא בר אהבה איתה. האם זה בגד לא צנוע? אולי בגד של גויות שלא ראוי שיהודיות ילבשו? עיון בכתב יד פירנצה מגלה לנו תשובה בגוף הספר: כרבלתא "דכלאים", כתוב שם. והרי לנו הסבר מה הבעיה עם אותה כרבלתא – לא עניין של צניעות אלא של הלכות כלאיים. נו, אבל זה נמצא רק שם, ובוודאי לא עמד בפני הראשונים שעסקו בשאלה מה עניין הכרבלתא. ההסבר הזה מופיע כפירוש בגיליון ב"אגדות התלמוד", וכנראה מהערה שכזו נכנס פנימה לכתב יד פירנצה.

5. מערכה רביעית: כתב יד מינכן מוסיף טוויסט לעלילה

אם מתקדמים בגרסאות מקבלים עוד פרט מעניין. כתב יד מינכן, לבדו, מוסיף ואומר שלא רק שנגלה שגויה היא, אלא גם "וקריבת דמלכא הות" – היא הייתה קרובה של המלך. מה שמסביר אולי את המחיר הגבוה שהוא נדרש לשלם. עם זאת זו גרסה יחידאית שלו, והיא בוודאי הוספה של מאן דהוא.

6. מערכה חמישית: איך אמרת שקוראים לך?

אם ממשיכים מגלים עוד דברים מעניינים. הדו-שיח בינו לבין האישה, "מה שמך" וכו', אינו מופיע בדפוס הספרדי, ולא בכתב יד פריס, ולא בפנים כתב יד מינכן (אלא בגיליון שלו) ולא בכתב יד אוקספורד, וגם לא בקטע גניזה. כלומר אמירתו לא התייחסה לשמה של האישה (שהוא לא ידע את שמה, וגם אנו איננו יודעים) אלא היא אמירה עצמאית בשבח המתינות (ליתר דיוק: ההמתנה) הכוללת משחק מילים על מאתיים ומאתיים ששווים ארבע מאות. ובחלק מעדי הנוסח הללו נוסף "הינו דאמרי אינשי", כלומר זוהי אמרה עממית מקובלת. ואכן משחק מילים זה מספיק להעברת המסר. אם גם לאישה קראו "מתון" זו העמסת יתר הפוגמת בסיפור ויוצרת יותר מדי צירופי מקרים. סביר שגרסה זו נוצרה גם היא בשלב מאוחר בידי מי שחשב ש"מתון" בפיו של רב אדא הוא פנייה לאישה בשמה, והוסיף את הדו-שיח לשם הבהרה מנין לו שזהו שמה.

7. אפילוג: התלמוד כיצירה תמידית

החילופים בסיפור הקצר שלנו מאלפים ומלמדים אותנו את חשיבות הבדיקה בעדי הנוסח לא רק בניסיון לעמוד על הנוסח "המקורי", אלא גם להבנת התפתחות הגרסאות השונות והמניעים לשינויים, בתלמוד כיצירה חיה לאורך דורות רבים, שצורתה מעולם לא הפסיקה להשתנות ולהתגבש.


לגרסאות נוספות היכנסו לאתר הכי גרסינן בפורטל fjms.org.