גרסאות הדף היומי מבית אתר "הכי גרסינן"
צוות אקדמי - עמותת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS)
 

מתי מסתיימת התפילה?

ברכות כט ע"ב

עשהאל שמלצר

(א) אמר רבי תנחום אמר רב אסי אמר ר' יהושע בן לוי: טעה ולא הזכיר של ר"ח בעבודה חוזר לעבודה נזכר בהודאה חוזר לעבודה בשים שלום חוזר לעבודה ואם סיים חוזר לראש.
(ב) אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא: הא דאמרן סיים חוזר לראש לא אמרן אלא שעקר רגליו אבל לא עקר רגליו חוזר לעבודה.
א"ל: מנא לך הא? א"ל: מאבא מרי שמיע לי ואבא מרי מרב.
(ג1) אמר רב נחמן בר יצחק: הא דאמרן עקר רגליו חוזר לראש, לא אמרן אלא שאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, אבל רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לעבודה.
(ג2) איכא דאמרי אמר רב נחמן בר יצחק: הא דאמרן כי לא עקר רגליו חוזר לעבודה, לא אמרן אלא שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, אבל אם אינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לראש.


סיכום הסוגיה בקצרה:
א. בשם ר' יהושע בן לוי נאמר שמי שלא הזכיר של ראש חודש, כלומר "יעלה ויבוא" בעבודה, יכול להשלים עד "שים שלום" אך אם סיים חוזר לראש.
ב. על דבריו אלו מוסיף רב פפא בריה דרב אחא שסיום התפילה נחשב רק לאחר עקירת הרגלים ומשמע גם אם סיים תפילתו ועדיין לא עקר רגליו יכול לחזור לעבודה ולומר יעלה ויבוא. הלכה זו נמסרה מרב (לפי כתב יד מינכן: מרבי).
ג. רב נחמן בר יצחק דן בדברי רב פפא. בגמרא מובאות שתי גרסאות של דיונו של רב נחמן בר יצחק.
1. מי שרגיל לומר תחנונים אחר תפילתו, הרי שהוא שסיום התפילה אצלו נקרא רק לאחר התחנונים ולא אחר עקירת הרגליים.
2. סיום התפילה בעקירת הרגליים נחשב רק למי שאומר תחנונים.

נפקא מינה להלכה בין שתי הלשונות: לפי לשון 1 מי שלא רגיל לומר תחנונים עקירת הרגליים היא הקובעת. מי שרגיל לומר תחנונים סיום התחנונים קובעים. לפי לשון 2 עקירת הרגלים היא סיום התחנונים. מי שלא רגיל לומר תחנונים סיום אמירת שים שלום קובע.
וכן המעיין בכתב יד מינכן יראה שסיכום הלכתי מעין זה מופיע בסיום כל לשון:
לאחר לשון 1: "מכלל דכי לא עקר רגליו א'ע'ג' דאינו רגיל לומר תחנונים"
לאחר לשון 2: "מכלל דכי עקר רגליו א'ע'ג' דרגיל לומר תחנונים חוזר לראש"
בה"ג, הרי"ף הרמב"ם ועוד פסקו כמו לשון בתרא של רב נחמן בר יצחק.
זוהי גרסת הדפוסים וכתב יד ירושלים וכן הפנים של כתב יד פירנצה.

אך בשאר כתבי היד (אוקספורד, מינכן, גראץ, פריס, וגיליון פירנצה) גרסת הגמרא היא שונה. ויש שינויים גם ביניהם. מפאת אורך הסוגיה לא נביא את כל הנוסח מחדש והרוצה לעיין יראה אותו באתר הכי גרסינן, או בצילום כת"י פירנצה המצורף לפוסט בדף הפייסבוק "גרסאות הדף היומי".

השינוי הראשון הוא בשלב ב של הסוגיא. בכתבי היד יש שתי גרסאות של דברי רב פפא בריה דרב אחא! בראשונה הוא אומר שחוזר לראש מי שסיים שים שלום זה רק מי שאינו רגיל לומר תחנונים אך מי שרגיל לומר תחנונים אינו חוזר לראש אלא בסיום התחנונים. בלשון 2 של דבריו מובאים הדברים המובאים גם בענף א' שסיום התפילה הוא רק לאחר עקירת הרגליים.

בשלב ג של הסוגיה יש שינויים נוספים אך שינויים אלו שונים בין כתבי היד.
כתבי היד מינכן אוקספורד וגראץ מוסיפים מסקנות בסיום כל לשון וכפי שהבאנו לעיל.

גיליון פירנצה גורס שדברי רב נחמן בר יצחק נסובים על הלשון המחודשת שאינה בענף הדפוס בשם רב פפא (רב פפי – בלשון כתב היד) שמי שרגיל לומר תחנונים אינו חוזר לראש בשים שלום, על כך יש שתי מסורות של דברי רב נחמן בר יצחק. לשון 1 מי שאינו רגיל לומר תחנונים חוזר לראש רק לאחר עקירת הרגלים. לשון 2 גם מי שרגיל לומר תחנונים הכל הולך אחר עקירת הרגלים.

כתב יד פריס מרכיב את שתי נוסחאות הגמרא: לשון 1 של רב נחמן בר יצחק דומה ללשון 2 של גיליון פירנצה ואומרת שגם מי שרגיל לומר תחנונים ובלבד שלא עקר רגליו אך עקירת הרגלים בכל מקרה מסיימת את התפילה וחוזר לראש. לשון 2 חוזרת לדון בלשון של רב פפא שמסייג את דברי ר' יהושע בן לוי בעקירת רגלים ואומר שעקירת רגלים מועילה רק למי שרגיל לומר תחנונים (דומה ללשון 2 של ענף הדפוס).

עיון בגיליון פירנצה מלמד שככל הנראה לא מדובר בשתי לשונות מקבילות אלא בשתי נוסחאות מתחרות. היה מי שהכיר את דברי רב פפא בשלב ב כמדבר על עקירת הרגלים ועל כן רב נחמן בר יצחק בשלב ג התייחס לדברים אלו תוך שילוב הדין במי שרגיל לומר תחנונים. אך בספרים אחרים הכירו שרב פפא [פפי] בשלב ב' הגביל את סיום התפילה בעניין מי שרגיל לומר תחנונים. ולכן בשלב ג' רב נחמן בר יצחק דן בדבריו תוך שילוב הפונקציה של עקירת הרגלים.

אז מה היה לנו כאן?

ככל הנראה בשלב מוקדם מאוד (כפי שנראה מיד) היו שתי מסורות לשאלה מה אמר רב פפא. מסורת אחת אמרה שהוא סייג את סוף התפלה בעקירת רגלים ועליו דן רב נחמן בר יצחק תוך הוספת אמירת התחנונים – מסורת זו הוכרה ע"י בה"ג הרי"ף ושאר הראשונים ונמסרה בטהרתה בפנים של כתב יד פירנצה ובכתב יד ירושלים ומשם לדפוסים.

מסורת אחרת הכירה שרב פפא דן באמירת תחנונים כסוף התפילה ורב פפא שילב בדבריו את עקירת הרגליים – מסורת זו נמסרה בטהרתה בגיליון כתב יד פירנצה.

בשלב מאוחר יותר נוסחים עירבו במידה זו או אחרת בין שתי הנוסחאות. כתב יד מינכן הוסיף רק משפט אחד בשלב ג (משפטי סיכום אלו נמסרו גם באוקספורד וגראץ). ייתכן מאוד שנוסח זה נכנס מבה"ג. כתב יד אוקספורד הוסיף מסורת אחרת בשם רב פפא אך בשלב ג המשיך רק עם מסורת אחת, כתב יד פריס ערב את המסורת הן בשלב ב' והן בשלב ג'.

אם נדון להלכה לפי גרסת גיליון כתב יד פירנצה נראה שבכל מקרה עקירת הרגלים קובעת הן למי שרגיל בתחנונים והן למי שלא רגיל בתחנונים.

ואכן זו שיטת סדר רב עמרם גאון: "סיים אם לא עקר רגליו חוזר לעבודה ואף על פי שאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו אבל אם עקר את רגליו אע"פ שרגיל לומר תחנונים אחר תפילתו חוזר לראש". נראה שגרסת רב עמרם היא כגרסת גיליון פירנצה.


לגרסאות נוספות היכנסו לאתר הכי גרסינן בפורטל fjms.org.