סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 

לא להפריד את החול / הרב אורי גמסון

חסידות על הדף

שבת לא ע"א


הלך והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הלל? מי כאן הלל? נתעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: שאלה יש לי לשאול. אמר לו: שאל בני, שאל! - מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת - מפני שדרין בין החולות.

אחד הפלאים הגדולים היא הענווה היתירה שאפיינה את הלל הזקן, ענווה שאפשרה לו להתייחס לאנשים בסבלנות אין קץ, למרות שלא נראתה תוחלת בדברים שאותם הם הפנו אליו, כפי שעולה מהסיפור הזה.

אלא, שהמגיד מקוז'ניץ בספרו עבודת ישראל (על פרשת וישב), מאיר את השאלה שהפנה אותו אדם להלל, והופך את הדו שיח ביניהם לדו שיח שכולו מלא בתוכן רלוונטי לחייו של כל עובד ה'.

הוא מסביר כי עיניו של אדם, הן הכלי שמאפשר לו לראות. אך יש ראיה חיצונית, שבה האדם רואה את הדברים ללא פרשנות, ויש ראיה פנימית, שהיא ראיה שבה האדם רואה מעבר למה שרק נראה לו מול עיניו, הוא מבין את הדברים לעומקם ומסוגל לתרגם את מה שעיניו רואות כך שהמחזה יקבל משמעות ותוכן.

אם נרצה להביא דוגמה פשוטה להמחיש את הדבר, הרי שכאשר ילד ומבוגר מסתכלים על שטר של כסף, שניהם רואים את אותו השטר, אלא שראיית המבוגר שונה בתכלית מזו של הילד, משום שמצטרפת אליה גם משמעות.

אותו הדבר, אומר המגיד, הוא כאשר אנשים מסתכלים על העולם. יש שיסתכלו על העולם, יראו בו רק עולם ותו לא, ויש שיסתכלו על העולם ויראו בו את הנוכחות האלוקית המאוחדת עימו.

כאשר אותו אדם פונה להלל ושואל אותו על עיניהם של התרמודאים, הוא בעצם שואל אותו מדוע דווקא לתרמודאים יש ראיה כל כך מצומצמת שאיננה רואה את הדברים באופן פנימי.

על כך עונה לו הלל ואומר "מפני שדרים בין החולות".

חול, מסביר המגיד, הוא דבר מפורד שאינו מחובר אחד לשני והפירוד הוא אם כל חטאת. לא לחינם נקרא עולם הזה (זוהר פרשת ויצא) בשם "טורי דפרודא", מכיוון שעניינו של העולם הזה הוא שהוא כביכול נפרד מההנהגה האלוקית ומתנהל לו באופן עצמאי.

כאשר אדם מאמץ לעצמו צורת חשיבה של פירוד, הוא חש וחושב שהעולם כביכול מנהיג את עצמו, הוא איננו מסוגל לראות כיצד העולם הזה מאוחד באופן מושלם בין כל חלקיו ובינו ובין המציאות האלוקית, וממילא ראייתו מצטמצמת לראות רק מה שלנגד עיניו באותו הרגע. זו הייתה ראייתם של התרמודאים.

זו גם הסבה שבחג החנוכה אנחנו מצווים להאיר עם נרות חנוכה, עד שיכלו רגלי התרמודאים. לאור דבריו של הלל מצווה זו מקבלת מימד חדש, שכן החובה היא להאיר עם נרות החנוכה שמסמלים את ההשגחה האלוקית עלינו, עד כדי שגם עיניהם של התרמודאים יפקחו ויבינו זאת, וממילא יכלו ולא יהיו יותר.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר