הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

איסור התורה בבועל ארמית

עבודה זרה לו ע"ב

"אמר באלי אמר אבימי נותאה משמיה דרב: פיתן ושמנן, יינן ובנותיהן, כולן משמונה עשר דבר הן...
בנותיהן - דאורייתא היא, דכתיב: לא תתחתן בם? ... אלא דאורייתא אישות דרך חתנות, ואתו אינהו גזור אפילו דרך זנות.
זנות נמי בבית דינו של שם גזרו, דכתיב: ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף! אלא, דאורייתא עובד כוכבים הבא על בת ישראל, דמשכה בתריה, אבל ישראל הבא על העובדת כוכבים לא, ואתו אינהו גזור אפילו ישראל הבא על העובדת כוכבים.
ישראל הבא על העובדת כוכבים - הלכה למשה מסיני היא, דאמר מר: הבועל ארמית - קנאין פוגעין בו? אלא דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה, ואתו אינהו גזור אפילו בצינעא. בצינעא נמי בית דינו של חשמונאי גזרו".

בירור הסוגיה

לכאורה מסקנת הסוגיה היא שבדרך זנות בצינעא אסור רק מדרבנן. אבל בספר באר הגולה אבן העזר סימן טז אות ד כתב: "הרב הגדול מוהר"ר שאול הלוי מוֹרְטֵירָה זצ"ל ר"מ ואב"ד בק"ק אמשטרדם חיבר פסק ארוך בבא על הגויה דרך זנות, והגדיל והפליא להוכיח בו שהוא מדאורייתא בראיות ברורות ומוכרחות, ופירש אותה סוגיה דע"ז דף ל"ו ע"ב מסכמת לדעתו. השם יזכני שיצא לאור בדפוס עם שאר חיבוריו כי רבים המה". לפיכך צריך לעיין היטב בסוגייתנו ובשאר הסוגיות, ולמצוא את אותן ראיות ברורות ומוכרחות שלא נדפסו מעולם.

לכאורה יש סתירה בדברי הגמרא: "זנות נמי בבית דינו של שם גזרו, דכתיב: ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. אלא, דאורייתא עובד כוכבים הבא על בת ישראל...". הכיצד אמרה הגמרא בקושיה שהאיסור שנחשדה בו תמר, זנות בת ישראל לעובד כוכבים, הוא איסור של גזרת בית דין. ואילו במסקנה כאשר קיבלה הגמרא את טענת המקשן אך חילקה, אמרה הגמרא שאיסור זה הוא דאורייתא?
ובין כך ובין כך קשה. אם תמצי לומר שהאיסור דרבנן, היכן מצינו שבבית דינו של שם גזרו? הכיצד גזרת בית דין עונשה מיתה? ואם תמצי לומר שהאיסור הוא דאורייתא, מהו הפסוק?
ובין כך ובין כך קשה מדוע לא הביאו הרמב"ם והשו"ע איסור זה? ואין לומר שהגמרא חזרה בה מאיסור זה באומרה "אלא דאורייתא בפרהסיא", שהרי "הוציאוה ותשרף" היה בצנעא, לכן ודאי שמסקנת "דאורייתא בפרהסיא" עוסקת רק בקנאין פוגעין בו.

אלא שהגמרא פירשה את מקור הדין: "דכתיב: ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף". בפסוק זה מבואר רק שבימי יהודה, כאשר בית דינו של שם היה מורה ההוראה, כבר אז החזיקו שיש בכך איסור. ואיסור זה גם נקרא דאורייתא שהרי מפורש הוא בתורה.

והרמב"ם והשו"ע לא הביאו איסור זה אלא הביאו איסור כולל יותר, שכולל גם ישראל הבא על העובדת כוכבים ושגם מבאר את עונשו, את איסור הכרת המפורש בדברי קבלה (= בדברי נביאים) שהביאה הגמרא במסכת סנהדרין דף פב ע"א (יתבאר בהמשך). וגם איסור המפורש בדברי קבלה נקרא דאורייתא, כאמור במסכת כתובות דף נב ע"ב: "הא נמי דאורייתא הוא, דכתיב: (ירמיהו כט, ו) קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים", כי ירמיהו לא בדה את המצוה מלבו, כדברי הגמרא (יומא עא: תענית יז: מועד קטן ה. סנהדרין כב: שם פג: זבחים יח: שם כב:) "הא דאמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה לא למדנו, מדברי קבלה למדנו: (יחזקאל מד, ט) כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי (לשרתני), הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה? אלא: גמרא גמיר לה, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא".

ואף שאיסור ישראל הבא על העובדת כוכבים כבר מפורש בדברי קבלה, הסיקו בסוגייתנו: "כי אתא רב דימי אמר: בית דינו של חשמונאי גזרו, ישראל הבא על העובדת כוכבים - חייב משום נשג"א, כי אתא רבין אמר: משום נשג"ז", כי גזרה זו משום נשג"א או משום נשג"ז נפקא מינה לענין עונשין ולענין טומאות.


הסוגיה במסכת סנהדרין דף פב ע"א

"לא פגעו בו קנאין מהו?... (מלאכי ב, יא) בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר... אדכריה רב לגמריה... וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר - זה הבא על הנכרית, וכתיב בתריה: (פסוק יב) יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת. אם תלמיד חכם הוא - לא יהיה לו עֵר בחכמים, וְעוֹנֶה בתלמידים. אם כהן הוא - לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות.
אמר רבי חייא בר אבויה: כל הבא על הנכרית כאילו מתחתן בעבודה זרה, דכתיב ובעל בת אל נכר וכי בת יש לו לאל נכר? אלא: זה הבא על הנכרית".

במה עוסקת השאלה "לא פגעו בו קנאין מהו", האם רק במקרה שהיו אמורים לפגוע בו כלומר רק בפרהסיא, או שהשאלה עם תשובתה שהעונש הוא יַכְרֵת ה' עוסקות בכל בא על הנכרית ואפילו בצנעא?

התשובה מפורשת בספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה נב: "שהבועל גויה ...אם לא עשה זה בפרהסיא או שפרש ולא פגעו בו קנאין הנה הוא מחוייב כרת. אבל לא התבאר זה הכרת בתורה. אמרו (פב א) לא פגעו בו קנאין מה הוא והתבאר שהוא בכרת מאמרו (מלאכי ב) כי חלל יהודה קדש י"י אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת י"י לאיש אשר יעשנה ער ועונה, אמרו מכלל שהוא בכרת. וכשהתאמת על אדם שהוא בעל גויה בעדים והתראה לוקה מדאורייתא".
מפורש ברמב"ם שגם בצנעא האיסור דאורייתא למרות שלא נזכר בתורה אלא בדברי קבלה, ועונשו כרת. ונראה שהרמב"ם למד זאת מכך שבפסוק נאמר וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר ללא אוקימתא של פרהסיא בלבד.

בספרו משנה תורה (הלכות איסורי ביאה פרק יב הלכה ו) חזר הרמב"ם על דבריו אלה, אלא שכמו שאפשר לדחוק ולפרש את דברי בגמרא לשני הצדדים כך ניתן לפרש את דברי הרמב"ם. פתח במילים: "לא פגעו בו קנאים" ואפשר היה לפרש שמדובר רק באופן שאמורים היו לפגוע בו דהיינו בפרהסיא. אבל המשיך בדברי הפסוק שלא סייג לפרהסיא בלבד: "עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת שנאמר כי חלל יהודה קדש י"י אשר אהב ובעל בת אל נכר". וגם סיים: "הנה למדת שהבועל כותית כאילו נתחתן לעכו"ם שנאמר ובעל בת אל נכר ונקרא מחלל קדש ה'", אלו דברי רבי חייא בר אבויה בסוף הסוגיה שם במסכת סנהדרין דף פב ע"א, ואינם מסוייגים לבועל כותית בפרהסיא בלבד.

אבל יש ראיה מדברי הרמב"ם שהבא על הכותית יש בו איסור תורה מדבריו שם בהמשך: (איסורי ביאה יב, י) "אבל ישראל הבא על הכותית בין קטנה בת שלש שנים ויום אחד בין גדולה בין פנויה בין אשת איש ואפילו היה קטן בן ט' שנים ויום אחד כיון שבא על הכותית בזדון הרי זו נהרגת מפני שבא לישראל תקלה על ידיה כבהמה ודבר זה מפורש בתורה שנאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו".
לא הזכיר לא פרהסיא ולא חתנות. ואם תאמר שמהתורה אין בו איסור, אין כאן תקלה כלל.


פירוש דברי הרמב"ם והשולחן ערוך

כיון שבספר המצוות כתב הרמב"ם שלוקה מדאורייתא, ובהלכות איסורי ביאה פרק יב כתב בהלכה ו שהוא בכרת, ובהלכה י שהוא תקלה המפורשת בתורה, צריך לדייק בתחילת דבריו באותו הפרק בנוסחם המקורי ולפרש גם אותם באופן שלא יסתרו. וכך לשון הרמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יב:
א יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּעַל גּוֹיָה מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת, דֶּרֶךְ אִישׁוּת, אוֹ יִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּבְעֲלָה לְגוֹי, דֶּרֶךְ אִישׁוּת--הֲרֵי אֵלּוּ לוֹקִין מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמָר "לֹא תִתְחַתֵּן, בָּם" (דברים ז,ג): אֶחָד שִׁבְעָה עֲמָמִין, וְאֶחָד כָּל הָאֻמּוֹת בְּאִסּוּר זֶה. וְכֵן מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי עֶזְרָא "וַאֲשֶׁר לֹא-נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ, לְעַמֵּי הָאָרֶץ; וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם, לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ" (נחמיה י,לא). [ב] וְלֹא אָסְרָה תּוֹרָה, אֵלָא דֶּרֶךְ חַתְנוּת.
ב אֲבָל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה דֶּרֶךְ זְנוּת--מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, גְּזֵרָה שֶׁמֶּא יָבוֹא לְהִתְחַתַּן. וְאִם יֵחֲדָהּ לוֹ בִּזְנוּת--חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוֹם נִדָּה, וּמִשּׁוֹם שִׁפְחָה, וּמִשּׁוֹם גּוֹיָה, וּמִשּׁוֹם זוֹנָה; וְאִם לֹא יֵחֲדָהּ לוֹ אֵלָא נִקְרֵית נִקְרֹה, אֵינוּ חַיָּב אֵלָא מִשּׁוֹם גּוֹיָה. וְכָל חִיּוּבִין אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶן.
ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁהָיָה הַבּוֹעֵל יִשְׂרָאֵל. אֲבָל כּוֹהֵן הַבָּא עַל הַגּוֹיָה--לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה מִשּׁוֹם זוֹנָה, וְאֶחָד זוֹנָה גּוֹיָה וְאֶחָד זוֹנָה יִשְׂרְאֵלִית; וּבִבְעִילָה בִּלְבָד לוֹקֶה, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בַּת קִדּוּשִׁין.

בנוסח המדוייק סעיף א' כולל את הסיפא: "ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות". פירוש, לא אסרה תורה באיסור זה של "לֹא תִתְחַתֵּן" אלא דרך חתנות בלבד.
בסעיף ב' אמנם לא הזכיר מלקות מהתורה וכן משמעות סעיף ג' שבישראל אין מלקות מהתורה, ובזה חזר בו מבספר המצוות. אבל לא כתב שאין בו איסור דאורייתא. וסוף הסעיף: וְכָל חִיּוּבִין אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶן, פירושו כל חיובי מלקות אלו מדבריהם, אך לא האיסור עצמו. וכן פירש לבסוף בקונטרסי שעורים (יבמות קונטרס ה שעור א בהערה 4) לרב ישראל זאב גוסטמן, מכח הקושיה איך יתכן עונש כרת באיסור דרבנן.
גם את דברי השולחן ערוך (אבן העזר הלכות אישות סימן טז סעיף א) צריך לפרש כך שהרי מקורם ברמב"ם. ומה שכתב: "חייב עליה מדרבנן" כלומר חייב מלקות מדרבנן, וכמו שסיים: "ומכין אותו מכת מרדות". אבל איסור תורה יש.


ראיות נוספות שהאיסור מהתורה

א. בענין היתר אשת יפת תואר אמרו במסכת קידושין דף כא ע"ב: בביאה ראשונה - דכולי עלמא לא פליגי דשרי, דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע". והקשו המפרשים כיצד שייך שדברה תורה כנגד יצר הרע בדבר שאין בו איסור כלל.

ב. אמרו במסכת עירובין דף יט ע"א:
"כתיב (תהלים פד, ז) עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא - ההוא דמחייבי ההיא שעתא בגיהנם, ואתי אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו, בר מישראל שבא על הגויה דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה (רש"י: איננו מכירו שהוא יהודי)".
לשון בא על הגויה משמעו גם שלא בחתנות ובעראי. ואילו היה מותר מהתורה לא היה חמור יותר מכל יורדי גהינם.

ג. אמרו במסכת שבת דף סד ע"א:
"אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר להן משה לישראל שמא חזרתם לקלקולכם הראשון? אמרו לו: לא נפקד ממנו איש. אמר להן: אם כן, כפרה למה? - אמרו לו: אם מידי עבירה יצאנו - מידי הרהור לא יצאנו. מיד - ונקרב את קרבן ה'. תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה – מפני שזנו עיניהם מן הערוה. אמר רב ששת: מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים - לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה - כאילו מסתכל במקום התורפה".
בפסוקים לבדם היה אפשר לפרש שחטא בנות מדין היה רק ההצמדות לבעל פעור. אבל בדברי תנא דבי רבי ישמעאל ורב ששת מבואר שהקלקול הראשון היה הערוה. ולא עוד אלא שאף ההרהור בו מצריך כפרה מהתורה.

ד. אמרו במסכת סוטה דף כו ע"ב:"ואלא למעוטי עובד כוכבים, והאמר רב המנונא: עובד כוכבים מקנין על ידו ופוסל בתרומה; מקנין על ידו, פשיטא! מהו דתימא נטמאה נטמאה שתי פעמים - אחד לבעל ואחד לבועל, היכא דקמיתסרא בהא זנות, אבל הא הואיל ואסורה וקיימא - אימא לא, קמשמע לן".
הרי שבת ישראל לעובד כוכבים אסורה וקיימא, והסוגיה עוסקת בדרשות של איסור תורה.

ה. אמרו במדרש בראשית רבתי:
"(לח, כג) פן נהיה לבוז. שלא ילעיגו עלינו בני אדם לומר אתמול בני יעקב החריבו שכם על שקנאו בזנות, ועכשיו הם רודפים אחריו. (לח, כד) ויגד ליהודה לאמר זנתה וגו'. והלא אין כנענים קפדים על הזנות מה ראו לומר לו כך, לפי שידעו שבני יעקב הקפידו על הזנות".
ואיזה זנות של איסור ואיזה בוז יש בדבר המותר מהתורה?

ו. מעשה שהוא היתר בצנעא הכיצד יהיה אסור בפרהסיא, ולא עוד אלא שעונשו מיתה בידי קנאים. 


מחברים שכתבו שיש איסור תורה

א. ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה נב
"ואם לא עשה זה בפרהסיא או שפרש ולא פגעו בו קנאין הנה הוא מחוייב כרת. אבל לא התבאר זה הכרת בתורה. אמרו (פב א) לא פגעו בו קנאין מה הוא והתבאר שהוא בכרת מאמרו (מלאכי ב) כי חלל יהודה קדש י"י אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת י"י לאיש אשר יעשנה ער ועונה, אמרו מכלל שהוא בכרת. וכשהתאמת על אדם שהוא בעל גויה בעדים והתראה לוקה מדאורייתא. ודע זה".

ב. חדושי הר"ן מסכת סנהדרין דף פב ע"א
"יש לתמוה מה ענין לחלק הכרת בין צנעא לפרהסיא? ואפשר שהכרת הוא מפני חלול השם וחלול ליתיה אלא בפרהסיא. או אפשר לומר שכמו כן יש כרת בצנעא כמו בפרהסיא אלא שמפני שבדיני אדם אין עושין לו כלום מאחר שהקנאין אין פוגעין בו, אלא בפרהסיא גזרו ב"ד של חשמונאי שיהו מלקין אותו ד' מלקיות משום נשג"א כדי להרחיק האדם מהעבירה שיש בני אדם רשעים שאין עומדים בעצמן בשביל כרת המסור לשמים, ובשביל המלקיות יתרחק מן האיסור. ומעתה בפרהסיא הועילה גזרתם כשלא פגעו בו קנאין".
על התירוץ הראשון קשה, כיצד יתכן חילול השם בדבר שהוא היתר, ועוד שעונשו יהיה במיתה. ואפשר שמשום דוחק זה הסיק הר"ן את התירוץ השני. ובתירוץ השני כתב להדיא שהכרת קדם לגזירה דרבנן, והרי לא יתכן עונש כרת בלא איסור.

ג. באר הגולה אבן העזר סימן טז אות ד
"הרב הגדול מוהר"ר שאול הלוי מוֹרְטֵירָה זצ"ל ר"מ ואב"ד בק"ק אמשטרדם חיבר פסק ארוך בבא על הגויה דרך זנות, והגדיל והפליא להוכיח בו שהוא מדאורייתא בראיות ברורות ומוכרחות, ופירש אותה סוגיה דע"ז דף ל"ו ע"ב מסכמת לדעתו. השם יזכני שיצא לאור בדפוס עם שאר חיבוריו כי רבים המה".

ד. קונטרסי שעורים לרב ישראל זאב גוסטמן יבמות קונטרס ה - הערות שעור א הערה 4
"לענ"ד יש מקום שחייבין כרת באיסור שהוא מדרבנן דהרמב"ם מביא בהלכות איסורי ביאה פי"ב ה"א דין ישראל שבעל עכו"ם ובהלכה ב' כתב ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל הבא על הכותית דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, ובהלכה ד' כתב כל הבועל כותית בין דרך חתנות בין דרך זנות אם בעלה בפרהסיא והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין ודבר זה הל"מ הוא ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי, ובהלכה ו' כתב לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו ב"ד הרי עונשו מפורש בקבלה שהוא בכרת וכו' עכ"ל, הרי דאע"פ שהאיסור בזנות כתב הרמב"ם שהוא מדברי סופרים מ"מ חייב כרת. וי"ל דכיון שהאיסור הוא גם הל"מ וגם בתורה מעשה פנחס מוכיח כן דהא זמרי נתכוין לזנות ולא לאישות דהא פנחס נכנס בתואנה שגם הוא רוצה לבעול אותה ואם היה דרך חתנות בזמרי לא היו מניחין לפנחס ליכנס, ועוד דאע"פ שיש גם איסור מדברי סופרים אבל הכרת הוא מדאורייתא. ועוי"ל דהאיסור הוא מן התורה אלא דהעונש הוא מדברי סופרים, ומ"ש הרמב"ם ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות פירושו דהאיסור לא תתחתן בם הוי רק דרך חתנות אבל איסור תורה יש אפילו בזנות כמעשה זימרי".


מחברים שמשמע בדבריהם שהאיסור דרבנן

טור אבן העזר הלכות אישות סימן טז
"כותית אף על פי שאין בה לאו אסורה מדרבנן ואם בא עליה בזנות דרך מקרה מכין אותו מכות מרדות".
אפשר לפרש את דבריו שאין בה לאו למלקות, ומכין אותו רק מדרבנן.

מגיד משנה הלכות אישות פרק א הלכה ד
"ואל תתמה היאך תהיה הישראלית ביאתה בזנות בלאו והעובדת כו"ם מדברי סופרים".
אפשר לפרש את דבריו שישראלית בלאו שהזכיר לפני כן של לא יהיה קדשה ולכן במלקות, והעובדת כו"ם אינה בלאו זה והמלקות בה מדברי סופרים.

מעשה רקח הלכות אישות פרק א הלכה ד
"ואני הצעיר מצאתי דברי הרמ"ך בספר קדמון כתב יד וז"ל... אבל הבא על הגויה באקראי שאינה מזומנת לזנות אפילו בא עליה לשם זנות אינו אסור כי אם מדרבנן וכן מפורש בפ"ב דע"ז וצ"ע עכ"ל".
בדברי הרב משה הכהן שהביא המעשה רוקח מפורש שהאיסור רק דרבנן, אך הוא עצמו נשאר בצ"ע על כך. ומה שכתב: "וכן מפורש בפ"ב דע"ז", שם מפורש רק שאין איסור שעונשו בידי אדם כי אם מדרבנן.