גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קצ"ח, מדור "עלי הדף"
מסכת ברכות
דף כ ע"ב

אוכל קימעא ומתברך במעיו ובא לידי שביעה - האם מדאורייתא חייב בברכת המזון?

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם כתוב בתורתך (דברים י, יז) "אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד", והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב (במדבר ו, כו) "ישא ה' פניו אליך". אמר להם, וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה (דברים ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך", והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה (כ, ב).

ה'חתם סופר' זי"ע דקדק כמה דקדוקים במאמר זה (בתשו' או"ח סי' מט ובחידושיו עה"ת בפר' עקב בפסוק "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד"): האחד, כיצד אפשר להחמיר בברכת המזון במקום שאין חייבים בה, הלא יש בכך משום איסור ברכה לבטלה, ובלשונו "דבכל המצות שבתורה יכול אדם להחמיר על עצמו יותר ממה שציותה התורה, משא"כ בברכת המזון שמצות עשה הוא דוקא 'ושבעת', איך אפשר להחמיר ולברך בפחות מכדי שביעה, והוי ליה ברכה לבטלה ועובר משום לא תשא". ותו: "מאי שנא בהאי 'דקדוק' שעל ידי זה נושא פנים טפי משארי הרבה דקדוקים".

והנה, כלפי הקושיא הראשונה כבר תמהו האחרונים, דלכאורה אין בזה ברכה לבטלה, ש"הרי כל שאר הברכות לפניו ולאחריו גם כן הוא מתקנת חכמים, והכי נמי תקנו כן, דהתורה לא חייבה לברך בשיעור קטן כזה, והם תקנו לברך גם בשיעור קטן, וכמו שהיה להם כח להוסיף ולתקן ברכות מה שלא חייבה התורה כלל, כל שכן שהיה להם כח להוסיף ולתקן ברכות במה שהתורה עצמה חייבה אותנו, דהיינו באוכל כדי שביעה, ועל כן הוסיפו הם דאפילו בכזית וכביצה חייב לברך ברכת המזון" (לשון שו"ת 'יד יצחק' ח"ג סי' לג), והיינו, דחומרא זו - לברך עד כזית ועד כביצה - היא תקנת חכז"ל, דמן התורה חובת ברכת המזון היא רק באכילה כדי שביעה, ובדרבנן חלקו התנאים (להלן מה, א) דלרבי מאיר - בכזית, ולרבי יהודה - בכביצה, ומאי שנא ברכת המזון מדרבנן משאר ברכות שלפניהן שאינן אלא מדרבנן, ואין בהן משום איסור 'לא תשא' (וכן תמה בשו"ת 'שאילת יעקב' ח"ג סי' כג).

החת"ס מחדש בענין על פי מה שהעלה לדון כלפי שיעור אכילה בתורה, בין באכילת איסור ובין באכילת מצוה, שהוא בכזית, שאם היה אדם שבע מאכילתו - גם בפחות מכזית, כגון שהיתה אכילתו מתברכת במעיו, היה הדבר נחשב שיעור אכילה כאכילת כזית, וכתב על זה "והוא דין חדש, והסברא נותנת כן שזהו בכלל לשון אכילה דקרא", ובהמשך מבאר שאם אמנם ניתן להסתפק בזה (עי' שו"ת 'חלקת יואב' יו"ד סי' ט), אכן כלפי חובת ברכת המזון - הדבר נוטה - שיש חובה לברך, כי התורה תלתה החיוב בשביעה דווקא, ובזה ביאר סוגיית הגמרא שלפנינו וז"ל: "ולפי הנ"ל י"ל בהיפוך מהמובן, והוא, דבשעת ברכתן של ישראל הי' ברכה מצויה בכל מאכל שלהם והיו אוכלים ושבעים בפחות מכזית, והשתא אי נמי נימא בכל המצוות דכתיב בהו 'אכילה' - אפשר לומר דמכל מקום בעי כזית דוקא, מכל מקום לענין שיעור ברכת המזון קרוב לודאי דאי שבע ליה בפחות מהכי סגי, דהתורה תלי ליה בשביעה, ואפילו הכי ישראל קדושים הם החמירו על עצמם משום חומר לאו ד'לא תשא' שהוא מיראת השם... על כן דקדקו על עצמם לאכול עד כזית, אפילו שהיה קשה להם, שהרי כבר שבעו בפחות, אפילו הכי משום שלא להכנס בספק 'לא תשא' בברכת המזון". ולפי זה מובן גם השכר מדה כנגד מדה, "דהא גבי 'לא תשא' כתיב (שמות כ, ז) 'לא ינקה ה''... א"כ הנזהר בזה טפי ראוי שישא לו ה' פנים, היפך מן 'לא ינקה', כי מדה טובה מרובה" (ע"ע בחידושיו עה"ת שם).

לגבי חידוש זה, שהאוכל קימעא ומתברך במעיו והגיע לידי שיעור שביעה חייב בברכת המזון מדאורייתא, מצינו בספר 'דגל מחנה אפרים' ובספר 'פנים יפות', ששניהם נתנבאו בסגנון אחד לבאר הפסוקים בפרשת בחקותי (כו, ה-ו): "ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ" וגו', וברש"י: "'ואכלתם לחמכם לשבע' - אוכל קמעא והוא מתברך במעיו. 'ונתתי שלום' - שמא תאמרו הרי מאכל הרי משתה אם אין שלום אין כלום, ת"ל אחר כל זאת 'ונתתי שלום בארץ'", וז"ל ה'פנים יפות': "יש לפרש על פי מה שאמרו חז"ל: 'אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבוש"ע, כתיב בתורתך 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד', והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב 'ישא ה' פניו אליך', אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך', והם מדקדקים עצמם עד כזית ועד כביצה', וכיון דכתיב בתורה 'ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום', הרי שהשלום בא בנשיאת פנים, וכיון דהנשיאת פנים בא משום שמדקדקים לברך ברכת המזון אפילו בלא שביעה, וכיון דכתיב 'ואכלתם לחמכם לשובע' - שאפילו אוכל קימעא ישבע ממנו, אם כן חיוב הברכה הוא מדאורייתא אפילו באכילת קימעא כיון שישבעו ממנו, אם כן אין מקום לנשיאת פנים, ופן ח"ו לא יקוים 'וישם לך שלום', וזה שפירש"י 'הרי מאכל והרי משתה'.... - וכיון שיש מאכל ומשתה הרי חיוב הברכה דאורייתא, להכי אמר שאף על פי כן 'ונתתי שלום בארץ'".

בשו"ת 'כתב סופר' (או"ח סי' לא) מביא דברי ה'פנים יפות' (ולפלא שלא ציין לתשובת אביו החת"ס!), וכתב עליהם ש"יש לפקפק, כיון דאכילה כתיב, ואין אכילה פחות מכזית, הגם דדרשינן אכילה שיש בה שביעה, אבל על פחות משיעור אכילה שבתורה מנא ליה". כסברא זו כתב גם ה'מנחת חינוך' (מצוה תל): "וגם אם אכל הרבה ושבע, אך אכל בהפסקה ולא אכל כזית בכדי אכילת פרס, נראה דאינו חייב ג"כ מן התורה, דכתיב 'ואכלת'... דתרתי בעינן אכילה ושביעה, ואם אכל בהפסקה אף ששבע לא מצטרף", וזהו שלא כדברי ה'פנים יפות' והחת"ס שבשביעה לבד ללא אכילה מתחייבים בברכת המזון (עי' שו"ת 'מהר"ם שיק' או"ח סי' שמ; שם על תרי"ג מצות מצוה תלא; שו"ת 'קרן לדוד' סי' מח).