שותפות עם הציבור / רפי זברגר

ברכות כ ע"ב
  

הקדמה

המשנה השניה בדף עוסקת בדין בעל קרי - איש היוצא ממנו שכבת זרע. לפי תקנת עזרא, בעל קרי חייב לטבול לפני עיסוקו בתורה.
בעל קרי מהרהר בלבו.
למרות תקנת עזרא האוסרת על בעל קרי ללמוד, הרי שהמשנה מתירה לו ''להרהר בפסוקי קריאת שמע בליבו''.
ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה.
למרות הרהור קריאת שמע, אין לברך את ברכות קריאת שמע, לא לפני ולא אחרי. כל זאת כיוון שברכות אלו הן מדרבנן, ולכן לא החמירו בקריאתם.
ועל המזון - מברך לאחריו, ואינו מברך לפניו.
את ברכת המזון (בלשון המשנה: ''לאחריו'') אשר הינה דאורייתא, לא פטרו חכמים לגמרי, אלא חייבוהו להרהר בברכות, בהיותו בעל קרי. לעומת זאת, ברכות שלפני האוכל: נטילת ידים והמוציא, הינן דרבנן, ולכן לא מברכים אותן וגם לא מהרהרים בהן.
רבי יהודה אומר: מברך לפניהם ולאחריהם.
רבי יהודה חולק על תנא קמא בשתי הלכות וסובר כי בעל קרי יכול לברך גם לפני וגם אחרי האוכל בפה ולא בהרהור.
.

הנושא

הגמרא מנסה להבין מה דעת תנא קמא במשנה ביחס להרהור באופן כללי:
אמר רבינא: זאת אומרת הרהור כדבור דמי, דאי סלקא דעתך לאו כדבור דמי למה מהרהר?
רבינא מסיק כי המשנה סוברת שהרהור כדיבור, שהרי אם לא – מדוע חייבה המשנה את בעל הקרי להרהר בקריאת שמע?
אלא מאי הרהור כדבור דמי - יוציא בשפתיו?
ממשיכה הגמרא ושואלת: אם נכונה המסקנה של רבינא, מדוע המשנה אוסרת לדבר ומתירה רק להרהר? אם דיבור כהרהור (או להיפך), המשנה הייתה צריכה להתיר גם לבטא בשפתיו את קריאת שמע. 
כדאשכחן בסיני.
תשובת הגמרא: אין הכי נמי. באופן עקרוני יכול היה לדבר כמו להרהר. אלא שהתקנה שתיקן עזרא היה רק לדיבור, מכוח המצב שהיה בהר סיני לקראת קבלת התורה. משה בציווי הקדוש ברוך הוא פקד על הגברים לפרוש מנשותיהם לפני קבלת התורה. שמיעת בני ישראל נחשב לדיבור מן הכלל ''שומע כעונה'', ולכן תקנת עזרא הייתה כאמור, רק לדיבור ולא להרהור. 
ורב חסדא אמר: הרהור לאו כדבור דמי, דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו.
רב חסדא חולק על מסקנת רבינא והגמרא, והוא סובר במשנתנו כי הרהור לאו כדיבור. זאת כיוון שהוא לא מקבל את ההסבר כי תקנה עזרא הייתה רק על דיבור מכוח הנעשה בהר סיני. לכן, אם באמת הרהור היה כדיבור, היינו צריכים להתיר במשנה גם דיבור. 
אלא מאי הרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר?
מקשה הגמרא על רב חסדא ואומרת כי אם נכון הדבר כדבריו, שהרהור אינו באמת כדיבור, מדוע בעל קרי צריך להרהר? במילים אחרות: מה עוזר לו ההרהור אם אין לו משמעות כמו דיבור? 
אמר רבי אלעזר: כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו, והוא יושב ובטל.
עונה רבי אלעזר תשובה מעניינת. באמת אינו יוצא ידי חובה בהרהור, אלא כדי שלא יהיה בטל בזמן שהסובבים אותו קוראים קריאת שמע, קבעו שהוא יהרהר על פסוקי קריאת שמע. 
ונגרוס בפרקא אחרינא?
ממשיכה הגמרא ומקשה על תירוץ זה: אם כל העניין חוסר בטלה, מה אכפת למשנה על מה הוא מהרהר? הרי כל הרהור יוציא אותו משלב הבטלה?
אמר רב אדא בר אהבה: בדבר שהצבור עוסקין בו.
מתרצת הגמרא כי ישנו עיקרון נוסף אשר מנחה את החכמים במשנה, והוא שההרהור שלו יהיה באותם נושאים ובאותם תפילות כמו אלו שהציבור בשכנותו עסוק בהם. 
 

מהו המסר

למדנו היום שני עקרונות חשובים ומעניינים:
1. אדם הנמצא ב"מסגרת חברתית" וה''מסגרת'' מבצעת פעילות, הרי שאין להישאר מחוץ למסגרת ולא לעשות שום פעילות, אלא עליו להיות פעיל ולעשות.
2. לא מספיק לעשות משהו, אלא יש להשתלב באותה פעילות של החבורה כולה.
יש לסייג ולומר כי כל זה נכון אך ורק אם ה''פעילות'' הינה חיובית וטובה.
עקרונות אלו כבר למדנו בדברי הלל במסכת אבות (פרק ב', משנה ה'): אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר.
ביחס לאדם הפורש מן הציבור ופועל ''עצמאית בשטח'' מסיימת המשנה ואומרת: וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ.
לאדם עצמאי ללא חברה, ללא ציבור (המורכב מצדיקים, בינוניים ורשעים, ראשי תיבות צבור) התומך בו, יש חשש נפילה, שהרי אין להאמין בעצמנו עד יומנו האחרון. אנו זקוקים כל הזמן לכוחות הדוחפים אותנו למעלה. שייכות לציבור ועשייה חיובית משותפת עם חבורה וקבוצה טובה, נותנת כוחות ודוחפת קדימה. . 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]