הסבר הרב קוק למחלוקת הרמב"ם והרא"ש?
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
ברכות יט ע"ב
בגמרא נאמר בשם רב שאדם המוצא כלאים בבגדו ברחוב – צריך מיד לפשוט את הבגד למרות הבושה שתיגרם לו, משום שבמקום שיש חילול השם אין מתחשבים בכבוד אדם. בהמשך הסוגייה נאמר שהחיוב הזה שייך דווקא כאשר אדם עובר בקום ועשה על איסור התורה, אולם אם העבירה היא בשב ואל תעשה התירו חכמים לעקור את דין התורה משום כבוד הבריות.
ב"בירור הלכה" מובא שנראה שלרמב"ם הייתה גרסה שונה בגמרא, לפיה מדובר על אדם המוצא כלאים בבגד של חברו, שצריך להפשיט את חברו. לעומת זאת הרא"ש סבור שאם רואה אדם כלאים בבגדי חברו – אין מוכיחו על כך בשוק עד שיגיע לביתו, שמשום כבוד הבריות ישתוק, וניתן להבין שאינו חייב להפריש את חברו מן העבירה, משום שהוא עצמו בהימנעות מתוכחה אינו עובר עבירה בקום ועשה, ובאופן זה מותר לעבור משום כבוד הבריות.
בהסבר המחלוקת הזו שבין הרמב"ם לרא"ש מובא ב"בירור הלכה" בשם הרב קוק זצ"ל שהעניין תלוי בהגדרה של מצוות תוכחה. לדעת הרמב"ם מצוות תוכחה מבוססת על הערבות שבין אדם לחברו, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה, ואם רואה שחברו עובר עבירה הרי זה כאילו הוא עצמו שותף למעשה העבירה ולכן גם מחויב להפריש את חברו ממנה, אולם לדעת הרא"ש מצוות התוכחה היא מצווה בפני עצמה, וכפי הכללים הרגילים מכיוון שהימנעות ממצווה זו היא עבירה בשב ואל תעשה ולא בקום ועשה – התירו חכמים לעבור על כך משום כבוד הבריות.
