|
|
הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
ניתוחי מתים
האם מותר לנתח גופה כדי ללמוד רפואה? האם מותר לקחת איברים מהמת לצורך השתלה באדם חי? (אני לא עוסק בקביעת רגע המוות, אשר רלוונטית כשרוצים לקחת לב או ריאות וכדומה, אלא באיברים שודאי נלקחים לאחר המוות, כגון קרנית, עור וכו'). האם מותר לנתח גופה כדי ללמוד על מקרה נדיר ולדעת לטפל בעתיד במקרה דומה? האם מותר לבקר במוזיאון המציג חלקי גופות כדי ללמוד על גוף האדם?
הגמרא שלמדנו השבוע בדף היומי מביאה את המעשה הבא:
1. מסכת בבא בתרא דף קנד, א
מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת, ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה, ובאו ושאלו את רבי עקיבא: מהו לבודקו? אמר להם: אי אתם רשאים לנוולו; ועוד, סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה...
אי אמרת בשלמא בני משפחה קא מערערי, משום הכי אישתיקו, אלא אי אמרת לקוחות קא מערערי, אמאי שתקי? לימרו ליה: אנן זוזי יהבינן ליה, לינוול ולינוול!
מסביר התוספות את הדברים כך:
2. תוספות, בבא בתרא קנד, ב ד"ה זוזי
אבל יורשים אינם רשאים לנוולו בשביל הירושה, דלא מידי יהבי, ועוד שהוא קרובם.
מכאן מוכח, לכאורה, שמותר לנוול את המת לצורך ממון שהוא חייב, אך לקרובי משפחתו אסור לתת לכך יד אפילו אם הוא חייב להם ממון.
על סמך דברים אלו כתב הנודע ביהודה את תשובתו בעניין ניתוחי מתים:
3. נודע ביהודה תניינא (הרב יחזקאל לנדא, המאה ה-18, פראג), יורה דעה סימן רי
ע"ד קונטריסו אשר שלח אלי אשר העריך מערכה בנדון השאלה שבאה עליו מק"ק לונדון במעשה שאירע שם באחד שחלה בחולי האבן בכיסו והרופאים חתכו כדרכם בעסק רפואה במכה כזו ולא עלתה לו תרופה ומת ונשאלו שם חכמי העיר אם מותר לחתוך בגוף המת במקום הזה כדי לראות במופת שורש המכה הזאת כדי להתלמד מזה בהנהגת הרופאים מכאן ולהבא אם יקרה מקרה כזה שידעו איך יתנהגו בענין החיתוך הצריך לרפואה ושלא להרבות בחיתוך כדי למעט בסכנת החיתוך אם יש בזה איסור משום דאית ביה ניוול ובזיון להמת הזה או אם מותר משום דאתי מיניה הצלת נפשות להבא להיות מיזהר זהיר במלאכה זו על תכליתה. והמתיר רצה ללמוד מחניטה שמצינו בתורה ביעקב ויוסף וחניטת מלכים במלכי ישראל ואם כי זה היה לכבודם גם זהו כבוד המת להיות ריוח והצלה על ידו לצורך העולם. ועוד הביא ראיה מתשובת הרשב"א שהובא ביו"ד סימן שס"ג סעיף ב' בהגה"ה בראובן שצוה לבניו להוליכו למקום קברות אבותיו כו' שמותר ליתן סיד על הבשר למהר העיכול כו' הרי שמפני צורך שעה שצוה להוליכו לקברות אבותיו התיר הרשב"א לפנותו מקברו הראשון והתיר נתינת סיד עליו ק"ו כאן שהוא קודם הקבורה. ע"כ דברי המתיר:
ואלה דברי האוסר שהרי אמרו במס' ב"ב דף קנ"ה ע"א במעשה דבני ברק שאמר ר' עקיבא אי אתם רשאים לנוולו. והחכם המתיר השיב לו דשאני שם שבשביל ממון רצו לנוולו ולכן אמר להם ר"ע שאינן רשאים משא"כ כאן שהצורך הוא להצלת נפשות. כל זה הוא הויכוח שהיה שם בלונדון.
... ומה שהשיב כבוד מעלתו על דברי האוסר ואמר ומטונך שממקום שרצה ללמוד איסור אדרבה משם מוכח היתר שהרי שם ב"ב בדף קנ"ד ע"ב קאמר הש"ס ואלא אי אמרת לקוחות לינוול ולינוול כו' הרי מבואר דמשום פסידא דלקוחות לא משגחינן בניוול המת. והנה באמת יפה השיב מעלתו על חכם האוסר ואמנם לפי שאין אני יודע מי הוא האוסר ואולי צורבא מרבנן הוא דרכי לחפש זכות ואולי כוונתו דמזה יבואר עכ"פ שהיורשים שהם משפחת המת אינן רשאים לנוולו אף אם היה להם פסידא בזה כיון שהם קרובים וכן מפורש שם בתוס' בד"ה זוזי יהבינן וכן מפורש בח"מ סי' ק"ז סעיף ב' בהגה"ה דאם הבע"ח הוא קרובו של המת מוחין בידו שלא לעכב קבורת המת בשביל פרעון חובו ומסתמא גם בנדון שלפנינו אי אפשר לעשות דבר בהמת בלתי הסכמת קרוביו והביא החכם האוסר שאין היורשים רשאים להסכים לנוולו:
... את כל אלה כתבתי לפי דבריכם שאתם קורים זה פיקוח והצלת נפש. אבל אני תמה הלא אם זה יקרא אפילו ספק הצלת נפשות א"כ למה לכם כל הפלפול והלא זה הוא דין ערוך ומפורש שאפילו ספק דוחה שבת החמורה ומשנה מפורשת ביומא דף פ"ג וכל ספק נפשות דוחה שבת ושם דף פ"ד ע"ב ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת ע"ש. ואמנם כ"ז ביש ספק סכנת נפשות לפנינו כגון חולה או נפילת גל, וכן במס' חולין שם גבי רוצח הפיקוח נפש לפנינו וכן אפילו לענין ממון שם במס' ב"ב ההיזק לפנינו אבל בנדון דידן אין כאן שום חולה הצריך לזה רק שרוצים ללמוד חכמה זו אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה ודאי דלא דחינן משום חששא קלה זו שום איסור תורה או אפילו איסור דרבנן שאם אתה קורא לחששא זו ספק נפשות א"כ יהיה כל מלאכת הרפואות שחיקת ובישול סמנים והכנת כלי איזמל להקזה מותר בשבת שמא יזדמן היום או בלילה חולה שיהיה צורך לזה ולחלק בין חששא לזמן קרוב לחששא לזמן רחוק קשה לחלק. וחלילה להתיר דבר זה ואפילו רופאי האומות אינן עושים נסיון בחכמת הניתוח ע"י שום מת כי אם בהרוגים ע"פ משפט או במי שהסכים בעצמו בחייו לכך ואם אנו ח"ו מקילים בדבר זה א"כ ינתחו כל המתים כדי ללמוד סידור אברים הפנימים ומהותן כדי שידעו לעשות רפואות להחיים. ולכן האריכות בזה הוא ללא צורך ואין בזה שום צד להתיר. ולדעתי שגגה יצאה מלפני כבוד מעלתו שמיהר להשיב להקל.
מוכח מדברי הנודע ביהודה שאין זה מוגדר כפיקוח נפש כל עוד אין אנו רואים את החולה הנמצא לפנינו. אך כל הדיון של הנו"ב הוא מצד ניוול המת. משמע שאם המת מסכים לכך מחייו ומוחל על בזיונו, יהיה מותר. החתם סופר מחדש שיש לאסור מצד נוסף, והוא איסור ההנאה ממת.
חז"ל למדו את איסור ההנאה מעבודת כוכבים מהפסוק 'ויאכלו זבחי מתים':
4. תלמוד בבלי עבודה זרה כט, ב
יין מנלן? אמר רבה בר אבוה, אמר קרא: "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם", מה זבח אסור בהנאה, אף יין נמי אסור בהנאה. זבח גופיה מנלן? דכתיב: "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים", מה מת אסור בהנאה, אף זבח נמי אסור בהנאה. ומת גופיה מנלן? אתיא "שם" "שם" מעגלה ערופה, כתיב הכא: "ותמת שם מרים", וכתיב התם: "וערפו שם את העגלה בנחל". מה להלן אסור בהנאה, אף כאן נמי אסור בהנאה. והתם מנלן? אמרי דבי רבי ינאי: כפרה כתיב בה כקדשים.
כותב החתם סופר שגם מהסיבה הזו אסור לנתח מתים, ואפילו אם המת הסכים לכך בחייו, שהרי יש איסור ליהנות מן המת, והאיסור הזה אינו תלוי כלל בשאלה האם המת מסכים לכך או לא, כי אין זה מהמצוות שבין אדם לחבירו אלא מצוה בין אדם למקום, כמו שאסור ליהנות מעבודה זרה אסור ליהנות גם מזבחי מתים:
5. שו"ת חתם סופר (ר' משה סופר, המאה ה-18, סלובקיה) חלק ב סימן שלו
תכל שנה וקלקלותיה תחל שנה ותקנותיה לידידי המופלא כ"ה הרש ני' דוקס.
נתעורר מעלתו עמ"ש בנב"י תנינא חי"ד סי' ר"י. עיינתי שם הנה לכאורה הו"מ לאסור בפשיטות מטעם מת ישראל אסור בהנאה מן התורה והוא איסור דאורייתא ממש ואיסור הנאה דתקרובות ע"ז ויין נסך מזבחי מתים נפקא לן ומת מעגלה ערופה וכל האסור בהנאה אסור להשליכו אפילו לכלבי הפקר מכ"ש למכור או לתנו לגוי. אלא שלפי הס"ד של השואל ההוא בנב"י הוה זה פקוח נפש שילמדו הרופאים ללמוד ממנו שורש המכה ההיא כדי שידעו להזהר ולהמציא תרופה בכיוצא בו ואם כן אפילו יהיה שאסור בהנאה מ"מ הא מתרפאים באיסורי הנאה ע"כ האריך הגאון זצ"ל שאין זה בכלל הצלת נפשות כיון שאין חולה לפנינו הצריך לזה ושוב ממילא גם בלי טעם דאיסור הנאה אסור לך ולא לזה ולפ"ז אי היה לפנינו חולה שיש לו מכה כיוצא בה ורוצים לנתח המת הלז לרפואתו של זה קרוב לודאי דמותר אמנם נידון שלפנינו מי שרוצה למכור עצמו בחיותו לרופאים שינתחוהו אחר מותו ללמוד ממנו הלכות הרופאים הנה זה איננו נכנס בגדר פקוח נפש כלל וכלל אם כן כל לימודי הרופאים ידחה שבת ויעיין בשאילת יעב"ץ ח"א תשובה נפלאה וכיון שאין כאן פ"נ איכא משום אי' הנאה וגם משום ניוול...
משום דכל העכו"ם חושבים בפירוד הנשמה מהגוף נשאר הגוף בלי שום לחלוחית רוחניות ע"כ קוראים הרוח (זעליג /רוחני/) והגוף פגר (געקערפערט) שהוא כולו גוף (קערפער) וע"כ מנתחים אותו ואינם חוששים לבזיונו וע"כ מותר בהנאה ואין עכו"ם במותם קרוים עוד אדם לפי דעתם ואמונתם.
אך בני ישראל מאמינים גם אדם כי ימות באהל עדיין במותו נקרא אדם פנימי ולא פגר (קערפער) כי גם בגופו שהיה נרתיק לנשמה נשאר בו לחלוחית קדושה ונוהגים בו כבוד ואומרים עליו קללת אלקים תלוי...
גם החתם סופר מסכים לדברי הנו"ב שאין זה מוגדר כפיקוח נפש אם אין החולה נמצא לפנינו, והוא אף מוסיף שכשאין החולה נמצא לפנינו יש כאן שני איסורים: איסור ניוול המת ואיסור הנאה מהמת. לגבי איסור ניוול המת, ניתן עוד לומר שאולי יכול היה למחות על כך (למרות שאין זה פשוט, כי אין זה הכבוד שלו אלא כבוד קונו!), אבל לגבי איסור הנאה מהמת ודאי שאי אפשר לומר כן. לפי דברים אלו, גם אם אדם הסכים לכך מחייו, אין לנתח את גופתו לאחר מותו.
ואולם, תלמידו של החת"ם סופר, ר' חיים סופר, בספרו 'מחנה חיים', חולק על רבו וסובר שאין כאן איסור הנאה מן המת כלל:
6. מחנה חיים (הרב חיים סופר, המאה ה-19, הונגריה) יורה דעה סימן ס
ולדעתי לחדש דבר: בוודאי ליקח חלק מן בשר ועצמות המת ולעשות ממנו תחבושת לרפואה הוא דאסור, דמת ישראל אסור בהנאה דילפינן בע"ז ג"ש שם שם מעגלה ערופה אשר העגלה נקראת קדשים, מה קדשים אסור בהנאה אף מת אסור בהנאה. אבל להסתכל במת ולראות במחלתו אשר שלט בקרבו ויבין מזה לבב חכם הרופא איך הושרש המחלה מאין מקורה וחצבה, וע"י חכמתו יבין מהסתכלות להיות נזהר בעתיד בחיתוך האבן ר"ל, אשר חכמתו עמדה לו לדעת מהבטה של המת איך יעשה בעתיד, לא נקרא נהנה מן המת, דגם בקדשים מותר להסתכל אם נטרפה, דקול מראה וריח אין בו משום מעילה...
עוד נפלאתי על אדמ"ו ז"ל בסימן של"ו הנ"ל שכתב על נידון שלו שישראל רצה למכור עצמו בחייו שלאחר מותו יהיה גופו לחכמי רופאים לנתח אותו לנתחיו ללמוד הלכות רופאים וז"ל: הנה זה איננו נכנס בגדר פיקוח נפש כלל וכלל, אם כן כל לימודי רופאים ידחה שבת ויעויין בשאילת יעב"ץ ח"א תשובה נפלאה, דכיון שאין פיקוח נפש איכא משום איסור הנאה וגם משום ניוול, אם על ניוול של עצמו לא חס, כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם עכ"ל...
ולפי מה שכתבתי לא קשיא מידי, דפיקוח נפש דוחה שבת רק אם כבר פיקוח נפש עומד לפנינו, אבל כל זמן שאין לפנינו איש מסוכן אסור לחלל שבת בעבור פן ייוולד סכנת נפשות, ומי שעושה להצילו מחיוב דמצוות פיקוח נפש אין לו אלא מקומו ושעתו, ולא בעבור סכנה אשר ייוולד בעתיד...
מכל מקום יש לחקור דלמא אם לא משכחת למודי הרופאים או שחיקת סממנים והכנת כלי רפואה כי אם בשבת למשל אם לא היתה באפשרות שיועילו הרפואות רק אם ילמדו בשבת ויכינו בשבת, אז היה באמת מותר לחלל שבת לצורך למודי רפואות והכנות סממנים דסוף כל סוף ידענו שע"י רפואות יצמח הצלת נפשות ומותר לחלל שבת בעבור תכלית הצלת נפשות, אבל כיון דאפשר ללמוד הרפואות ולעשות הכנות רפואות בחול אז לא מתירים לחלל שבת פן יבוא היום חולה שיש בו סכנה דאין פיקוח נפש לפנינו וגם לא שכיח שיהיה נולד פיקוח נפש היום ושיצריך לסממנים הנ"ל דוקא. אבל לחתוך כיס המת כדי ללמוד ממנו לדעת לרפאות החולים באותו חולי שכיח לבוא לפני רופאים מומחים בעיר מלוכה אשר שם יקבצו החולים המסוכנים ואי אפשר ללמוד רק אם יחתכו איש החולה דלמא באמת מותר כדי להציל הפיקוח נפש אשר יבוא לפניהם בעתיד או להפקיר עצמו לנתחו אחרי מותו כדי שיהיה גאולה לבני ישראל החולים כמוהו, דילמא באמת מותר רק ניכר כוונת הנודע ביהודה שחש פן יחתכו כל המתים ללמוד והם וגם ניכר כוונת אדמ"ו ז"ל כי חשש על דברי רמב"ן קללת א-לוקים תלוי שלא חש על כבוד קונו.
גישה מחמירה עוד יותר היא גישתו של ה'בנין ציון' (ר' יעקב עטלינגר, רבו של הרש"ר הירש), שטוען שאפילו אם החולה נמצא לפנינו, לא נוכל לנוול את גופתו של אדם שלא הסכים לכך, כי אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו, וק"ו בכבודו. ואפילו לסוברים שמותר לאדם להציל עצמו בממון חברו, אלא שצריך לשלם על כך, הסברא היא בגלל שהחבר מחוייב במצוות 'לא תעמוד על דם רעך', אבל המת – שכבר פטור מהמצוות – אינו מחוייב במצוה זו, ואין להשתמש בבזיונו כדי להציל חיי אחר. ואלו דבריו:
7. שו"ת בנין ציון (ר' יעקב עטלינגר, המאה ה-19, גרמניה) סימן קע
נשאלתי - חולה אחד נחלה בחולי נפלא ועסקו הרופאים ברפואתו ללא הועיל כי מת בחליו ויש שם עוד חולה שנחלה בחולי כזה ורצו הרופאים לפתוח את המת לראות ענין החולי למען מצוא תרופה לאשר עוד בחיים אם מותר לעשות כן לנוול המת או לא?
תשובה - שאלה קרובה לנדון זה כתובה בשו"ת נודע ביהודה מ"ב חי"ד סי' ר"י רק דשם הי' הענין שלא הי' שם חולה כזה אלא שרצו הרופאים לנוול את המת ולפתחו למען ידעו למצוא תרופה אם יבא חולה כזה לידם והשואל שם רצה להתיר דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ומה דאמרינן בב"ב (דף קנ"ד) במעשה דבני ברק שאמר ר"ע אי אתם רשאים לנוולו וכן נפסק בח"מ (סי' רל"ה ס' י"ג) שאני התם דבשביל ממון הוא אבל בשביל פ"נ ודאי מותר שהרי אפילו בשביל ממון אמרינן שם ואלא אי אמרת לקוחות לינוול ולינוול הרי מבואר דמשום פסידא דלקוחות לא משגחינן בניוול המת והגאון בעל נ"ב הסכים עמו בראי' זו רק שכתב דעכ"פ אם יש שם קרובים של המת אינם רשאים לנוולו... והנה ודאי דבריו נכונים בזה דלא מקרי פ"נ לשאם יבא כזה לידינו אבל לפ"ז בנדון השאלה הנ"ל שיש שם חולה כזה ויש פ"נ לפנינו יהי' מותר ע"פ סברת הגאון נ"ב לפתוח ולנתחו כשאין שם יורשים המוחים בדבר.
...רק דעדיין יש לדון בזה שהרי כלל גדול בתורה דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ואין חילוק בין ודאי לספק פ"נ אבל נלענ"ד דגם מטעם זה אין להתיר כאן דכבר הוכחתי במ"א (סי' קס"ז) שדעת רש"י ע"פ גמרא דב"ק (דף ס') דאמרינן שם שאסור להציל עצמו בממון חבירו שאסור לאדם לגזול ממון חבירו למען הציל עצמו ממיתה ונגד דעת התוספות והרא"ש שפירשו הסוגיא שם דוקא לענין דצריך לשלם אבל לא שיהי' אסור לכתחלה להציל והנה לדעת רש"י כיון שאסור להציל עצמו בממון חבירו כש"כ דאסור להציל עצמו בקלון חבירו דכבודו חביב לו מממונו
...אכן לא בלבד לשיטת רש"י נראה דאסור אלא גם לשיטת התוספות והרא"ש דפסקוה הטור וש"ע בח"מ (סי' שנ"ט) נראה שהדין כן דזה לשון הטור שם ואפילו הוא בסכנת מות ובא לגזול את חבירו ולהציל נפשו אסור לו לגזול אם לא על דעת לשלם ודאי אין לך דבר שעומד בפני פ"נ לכך הוא רשאי לנולו ולהציל נפשו אבל לא יקחנו אלא על דעת לשלם עכ"ל וכן נפסק גם בש"ע שם הרי בפירוש דאסור לגזול אפילו להציל נפש אם לא על מנת לשלם דאין חילוק בין שיטת רש"י לשיטת התוספ' והרא"ש אלא דלשיטת רש"י מה דאמרינן אסור להציל עצמו בממון חבירו הוא אפילו ע"מ לשלם לבסוף ולשיטת התוספ' והרא"ש לא אסור רק אם מציל עצמו ע"מ שלא ישלם לבסוף ולפ"ז בנדון זה דלא שייך שישלם לבסוף דאי אפשר לשלם למת את בזיונו גם לשיטת התוספ' והרא"ש אסור להציל נפש בבזיון אחר...
ועוד דבשלמא לענין הצלת עצמו בממון חבירו יש סברא דמותר כיון דהנגזל בעצמו חייב להציל חבירו בממונו משום לא תעמוד על דם רעך כמבואר בח"מ (סי' תכ"ו) לכן מותר להציל עצמו בממונו דלא מידי גזלו כיון דהוא בעצמו הי' חייב בזה אבל בנדון השאלה דלא שייך לומר כן דאין על המת מוטל להציל את החי דכיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות כדאמרינן נדה (דף ס"א) לכן גם מטעם זה נלענ"ד דגם ע"פ שיטת התוספ' והרא"ש אסור להציל החי ע"י ביזוי המת וכל שכן כיון דהביזוי והניוול הוא ודאי ואם יגיע הצלה לחי עי"ז הוא ספק ושב ואל תעשה עדיף. כנלענ"ד, הקטן יעקב.
שיטת הבנין ציון, אם כן, היא שאין להתיר שום נתיחה לאחר המוות אפילו לא בפיקוח נפש מיידי, אם לא הסכים המת לניתוח זה. אך הסכמה, לשיטתו, מועילה (וראיה מכך שיולדת שמתה על המשבר – מקרעים את בטנה להוציא את הולד, כי מסתמא היא מוחלת על בזיונה בשביל בנה) – מה שאין כן לדעת הנו"ב והחת"ס שהסכמה אינה מועילה, אבל בפיקוח נפש יהיה מותר.
הרב ולדנברג ב'ציץ אליעזר' פוסק שמותר לנתח גם כשאין חולה בפנינו רק אם מדובר במחלה נדירה, אבל אם קרובי המשפחה נמצאים אסור להם להסכים לכך, כי הם חייבים להביאו לקבורה, ולכן זה אפשרי רק אם אין קרובי משפחה:
8. ציץ אליעזר (הרב אליעזר יהודה ולדינברג, המאה ה-20, ירושלים), חלק ד סימן יד
(א) פתיחת גופות לצרכי פטולוגיה במקרה שלא ידועה סיבת המות, והדבר נוגע לגבי עונשין לדעת אם להפשיע או לא, יש מקום להתיר.
(ב) יש להתיר לנתח גופת המת אם מת מסיבת מחלה שעוד לא עמדו על טבעה הגמור לרפאותה, כדי להתלמד מזה לרפא חולים אחרים הנמצאים ונגועים במחלה זאת.
(ג) כמו כן יש מקום להתיר לנתח גופת מת אפילו אם לא נמצאים כעת חולים אם הנפטר מכר את עצמו לשם כך בחיים חיותו, או מחל בזיונו לכך.
(ד) אין שום היתר לנתח גופת מת מטעם שאין קרובים הדורשים להביא הגופה לקבורה בשלימותה.
(ה) כמו כן לא מועיל על כך שום מחילה של קרובים לשם ניתוח הגופה.
(ו) כשאין חולים לפנינו וגם המת לא גילה דעתו מחיים שניחא ליה בכך, והמת היה חולה במחלה נגועה שהרופאים לא יכלו לעמוד על טבעה, ורוצים לנתח הגופה כדי לעמוד על טבעה של המחלה, צריך על כך החלטה מיוחדת של מועצת רבנים מורחבת שיצטרפו להסכים להתיר הדבר. (עפ"י יסוד דברי השו"מ והמחנה חיים שהבאנו).
(ז) ההיתר יכול להיות כשאין קרובים למת משום דכשיש קרובים אי אפשר לעשות דבר בלתי הסכמת הקרובים ואין הקרובים רשאים להסכים לנוולו.
(ח) העברת אברים לזקוקים צריך ע"ז דיון מיוחד עקב השאלה המיוחדת שישנה במקרים אלה, והיות וכפי הרושם שיש לי מתוך הדו"ח אין השאלה הזאת עומדת כעת במיוחד על הפרק לכן לא כתבתי עליה. אבל זה ברור שבלי הרשאה מיוחדת על כך מהמת בחיים חיותו אין שום מקום להתיר בזה היות שהאבר לא יבוא לקבורה כלל עם גופת המת שהוציאוהו ממנה.
(ט) כל האמור כשמנתחים את הגופה רק כדי להתלמד ממנה במקרים של מחלות מיוחדות שעוד לא עמדו על טבען, ומיד אחרי ההסתכלות והלימוד מחזירים הכל בשלימות אל הגופה באדמה למנוחתה השלימה, אבל איסור גמור בהחלט להחזיק גופות מבני ישראל לזמן ממושך ולא להביאם לקבורה בכדי להתלמד מהם בדרך כלל דרכי הרפואה, ולא מועיל בזה שום מכירה או מחילה בחיים, כי בכבוד אלקים ובכבוד כל בית ישראל הדבר, ואין שום רשות מוסמכת בעולם שתוכל למחול על כך.
|
