שיעורים בהגדות חז"ל / הרב חנוך גבהרד
מוטב דלעבדו עגלא
מתוך המקרא: "בוצע בירך - ניאץ השם", יש להסיק שלא היה על אהרן לעשות פשרה זו, פשרות לא עושים כדי לעבור על אסורים, במקרה זה "שב ואל תעשה עדיף"! עלינו להשאיר את הדברים לחסדי שמים, ולא לאפשר למישהו לעשות עבירה אחת, כדי למנוע אותו מעבירה אחרת - גדולה יותר. כי התורה והמצוות אינם עומדים למאזן פיננסי של רווח והפסד, לא "משקיעים" עבירה כדי לקיים מצווה, לא גונבים לולב למצווה, ולא מעבירים שופר ארבע אמות בשבת.
שאלה ראשונה בשמים
כשהנפטר ניצב בפני בית דין של מעלה כדי לקבע את מעמדו הנצחי, עליו לענות על שש שאלות:
א - האם היית הגון וישר בעניני משא ומתן?
ב - האם קבעת עתים לתורה?
ג - האם עסקת בפריה ורביה?
ד - האם ציפית לישועה ולהתגשמות הנחמות של הנביאים?
ה - האם למדת בעיון והתעמקת להבין את התורה?
ו - האם היה לך רצון להבין את דברי הבורא, גם בדברים שלא כתובים במפורש (שבת לא/א).
לשש שאלות אלה ישנה שאלה מקדימה, שאינה על מצווה או עבירה, ולא על מעשה טוב או רע, אלא על דברי תורה! האם למדת את תורת ה'! האם קיימת את מה שלמדת? האם היית מזוהה אם מה שאתה לומד ועם מה שאתה אומר? כל זה לא נחשב כשאלות רבות, ואפילו לא שאלה אחת. אלא הקדמה שעל פיה נתן להגדיר את הקשר של הנשאל אל הבסיס שלמענו נברא העולם. לכן טבעי שזו תהיה השאלה הראשונה והעקרונית. זה כאילו שמישהו בא למבחן בן שש שאלות, ובכניסה שואל אותו השומר: "יש לך תעודת זהות"? שאלה זו אינה ברשימת השאלות.
תחילת הדין על דברי תורה
השאלה על משא ומתן, המופיעה ראשונה במסכת שבת, גם היא קשורה לתורה, שהרי "אם אין קמח אין תורה" (אבות ג/יז). הרעב אינו יכל ללמוד תורה, על כן הוא נאלץ לשלוח את ידיו במלאכה, פרנסה, אמנות, משא-ומתן וכדומה, ולדעת שהמלאכה והמשא ומתן, צריכים להיות ישרים על פי חוקי התורה, ולהוביל אל התורה, ולא מטרה בפני עצמה. על כן לצורך משא ומתן יש לעסוק תחלה בתורה, ובלימוד ההלכות הקשורות לפרנסה שהוא מתעסק בה.
כמו כן השאלה "עסקת בתורה" שמציבים בפני העוסקים במשא ומתן, היא, האם הבנת שאת הפרנסה לא הביאו עשר אצבעותיך, אלא ברכת ה' היא תעשיר! מי שאינו קשור לתורה, בנקל יכול לטעות ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח/יז). אך לומד התורה לעולם לא יפול בכזו טעות אוילית, שהרי בפניו פרושים חוקי העולם, ומבין שסיבות רוחניות שולטות על החוקים הגשמיים.
פוטר מים ראשית מדון
מי שלא עסק בתורה, אין טעם להמשיך לשאול אותו שאלות נוספות, ואין צורך לבדוק אם הוא עשה מצוות או עבירות, וכן אין צורך לבדק אם הוא עשה מעשים טובים או רעים, שהרי ללא תורה, הוא לא יכול לדעת כיצד לקיים את המצוות, ואין לו אמת-מדה לבדק את מעשיו, וכל תמונת עולמו מעוותת, ילדותית וצרה. כפי שאמרו חז"ל: "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד" (אבות ב/ה). השכר הממתין לעושי רצון ה' בגן עדן לא יהיה לרוחו, ואפילו אם בית דין של מעלה ירצה לעשות איתו לפנים משורת הדין, ולהעביר אותו לגן עדן, הוא יהיה שם חסר-מנוח, ולא יהיה לו כל נחת רוח במנעמים הרוחניים שמסיבים לצדיקים עונג רב. כבר מעכשיו הוא יכול לקחת "טעימה, ולשבת לילה שלם ליד ספר "תיקון ליל שבועות". או לצפות מהצד בדיון מעמיק בין תלמידי חכמים, באחד הנושאים מתוך הספר "שב-שמעתתא".
מי שאת השלב הראשון, "עסקת בתורה", עבר בהצלחה, ניתן להמשיך איתו לשלב הבא, וככל שביותר הרבה שלבים יעבור את המבחנים בהצלחה, כן הוא ישתבץ במקום גבוה יותר ורוחני יותר. אך מי שנכשל בשאלה הראשונה, הוא לא רק הפסיד את זכותו לחיי הנצח, אלא הוא הפסיד את המשך מסלול השאלות, ובכך החמיץ את ההזדמנות לראות עד היכן מסוגל אדם להעפיל כלפי מעלה. רק על ידי התורה ניתן להתחבר אל חיי הנצח הרוחניים.
זה מה שאמר יעקב אבינו: "המלאך הגואל אותי מכל רע - - - ויקרא בהם שמי ושם אבותי" (בראשית מח/טז). יעקב הזכיר את שמו בראשונה, כי הוא "עמוד התורה", אברהם הוא "חסד" ויצחק "תפלה", לכן תחלה צריך תורה ורק אחר כך "ושם אבותי".
מדון - פירצה בסכר המים
כל זמן שהסכר יציב וסגור, הוא עמיד בפני המים, אך כשקילוח מים דקיק מצליח לפלס דרך בין סדקי החומה, זרזיף קל זה ניתן לבלם בנקל באצבע, או לנעוץ קנה דק אקראי, ובזאת לסתום את הפירצה לחלוטין. אך כשמזניחים התפרצות זו, הקילוח הדק מפורר בדרכו את דפנות הנקב, על ידי כך מתגבר הזרם. כשהוא מתגבר הוא כבר מצליח לפורר גרגרי חומה גדולים יותר, על ידי כך הוא מתגבר יותר, וגם שוטף יותר בעוז, בשעה זו יש בכוחו כבר לנתק מהפירצה חלוקי אבנים ולגרור אבנים קצת יותר גדולות. אז עדיין ניתן לעמד בפרץ, אמנם לא על ידי קיסם דק, אך אנשים אחדים במאמץ משותף מסוגלים לבלום את שטף המים, שנים/שלשה אנשים יחסמו בגופם את הפער, ועוד שנים/שלשה יזדרזו לסחוב אבנים כבדות למרכז הפירצה. אם גם בשעה זו עדיין איש אינו שם-לב, ממשיך זרם זה לחבל בחומת הסכר, וכשהתרווחה הפרצה, ואשד מים פורצים דרכה - חיש קל הופך לשטף מים אדיר, שדבר אינו עומד בדרכו, עד שכבר אי-אפשר לעצר את המים השוצפים קוצפים, שגורפים את כל שנקרה בדרכם, עד שמהר מאד כבר לא ניתן להבחין היכן היה פעם סכר וחומה לעצירת המים, כי הכל מוצף. עתה צריך כבר להסיט את אפיק הנחל, ליבש באפן זמני את כל השטח, ולהתחיל לבנות את כל הסכר מחדש.
בדיוק כך נראית גם תגרה המתחילה בגלל דבר פעוט, ועל ידי קיסם בודד ניתן היה לבלום אותה, ולהחזיר את האהבה בין שני הניצים. אך אם לא משכילים לבלום מריבה בשעותיה הראשונות, ההתפתחות שתבוא אחר כך, כבר לא תהיה בשליטתם של משכיני השלום.
"כיוון דרווח - רווח"
הלשון הכפולה: "כיון דרווח - רווח" מלמדת על חומרה כפולה הרובצת על כתפי הניצים, גם הנזקים הישירים הנגרמים מהמריבה, וגם סחיבת חלק מהציבור לכל צד, דבר הגורם לבקע בחברה, ולקטגורים בשמים בעקבות המריבה, והשלכות עקיפות ממנה, גם הם מתרבים בקצב מבהיל ככל שהמריבה צוברת תאוצה, החל ברינונים, רכילויות ולשון-הרע משני עברי המחנות הניצים, וכלה בנזקים פיזיים וממשיים, יריבויות והתפלגויות, ומלבד הנזקים שכל פלג שמח לחבל בצד השני, מזמינים שני הצדדים על עצמם נזקי שמים מבהילים.
"גודא דגמלא"
מריבה שלא משתיקים מתהדקת ומתבססת
מריבה חמורה יותר מפירצה, כי שטף המים בפרצה דועך במשך הזמן מאליו, כגון אחר גשמי הזעף, או בתום הפשרת השלגים, אז ניתן לבנות מחדש את הסכר. מריבה אינה כן! מאליה היא לא תדעך לעולם! אלא תמשיך לצבור תאוצה עוד ועוד. כל יום שעובר מגביר את הפער ומוסיף עוד שמן למדורה. ילד של אחד המחנות גידף ילד בן למחנה מעבר המתרס, הלה השליך אבן, מקבל האבן הזמין שני חברים שיעזרו לעשות נזקים גדולים, יותר ומהר מאד כבר נגררים גם ההורים. ואחר כך כבר יותר בקלות ויותר מהר, ישליכו הנערים אבנים משני עברי הגדר, והאבנים תהייה גדולות יותר, והלוואי שזה יגמר רק בהשלכת אבנים.
על כן יותר נראה שהמריבה דומה ל"גודא דגמלא" =דפים של גשר, שתחלה כשמניחים אותם, הם עדיין רופפים, אך עמידתם זמן רב באותו מקום, ההליכה המרובה עליהם, מהדקת אותם אחד אל השני, הגשם והשמש מרחיבים את העץ, מנפחים אותו ומשנים את צורתו, הקור בלילה מכווץ, ושוב מתרחב, כך שבמשך הזמן נתקע כל קרש בשני אלה שמשני צדדיו, ומשתלב בחזקה עם השכנים שלו. אחר זמן, הקורות ממוקמות במקומן, והן כבר קבועות ומבוססות, והגשר הופך להיות מקשה אחת של גשר יציב. כך גם מריבה, כל זמן שהיא עדיין לא "וותיקה", ואין בה מישקעים, ניתן לגשר בין הניצים. אך אם התירו לסכסוך להמשך זמן רב, אצל שני הצדדים נותרו צלקות ומריריות הדדית, שלא ניתנים להגליד, עד שאפילו שיחה מאלצת בשוק, אין הם מסוגלים לנהל בניחותא. גם שנים ארוכות אחר שכלפי חוץ נראה כאילו שהמריבה שקעה כבר, עדיין שומרים הם טינה זה לזה, ומביטים בקנאה ובצרות עין זה על זה, והם הופכים להיות בעלי מריבה כחלק בלתי נפרד מאישיותם.
"שבע יפול צדיק וקם"
שבעת הבורות למרגלות הצדיק, שהוא נצול מהם, הם שבעת כוכבי המזלות, שאדם השלם, ואפילו כאשר כל שבעת המזלות מתנגדים אליו וכולם לרעתו, והוא כבר חלם שבעה חלומות שפתרונם מורה משהו שלילי, בכל אופן הוא יצליח לעבור בשלום ובהצלחה את כל המכשולים. גם בשעה שכל האסטרולוגים ינבאו לו רעות רבות - בזו אחר זו, אחת מהן לא תפגע בו!
בדיוק להפך יהיה עם הרשע - גם אם כל המזלות מכוונים לטובתו, והחוזים בכוכבים מצביעים על אין-ספור אפשרויות ברכה והצלחה במסלולו, בגלל רשעותו המכשול הראשון שיקרה בדרכו ימשוך אותו כמו מגנט! ואת כל הדברים הטובים הממתינים לו בגלל מזלו, הוא לא יזכה לפגוש (מהרש"א). כמו כן נאמר: "הולך תמים יוושע, ונעקש דרכים יפול באחת" (משלי כח/יח. ראה יומא כב/ב: "דוד נכשל פעמיים ובכל זאת לא הפסיד את המלוכה"). לכן אין להטות אוזן לדברי החוזים בכוכבים, כי כל רעה לא תאונה לצדיק, וכל טובה לא תגיע לרשע.
היוצא חייב מבית-דין, מזמר בשמחה
כל המזונות והרווחים נגזרים בתחלת השנה, ממילא לא תשאר אפילו פרוטה אחת מיותרת שאינה מגיעה, ומי שמרוויח ממון שלא נגזר עליו, הממון לא יחזיק אצלו מעמד, אלא יאבד ממנו. לכן הצובר ממון באופן לא כשר, עושה טעות כפולה, שהרי אם אכן סכום כסף זה מגיע לו, הוא יבוא אליו באופן כשר, ואם סכום זה לא נגזר עליו, הוא לא יחזיק אצלו מעמד, אלא יאבד ממנו, ולא תשאר בידו אלא העבירה של צבירת ממון לא כשר. או כשיצטרך לשלם ממון זה לרופא השינים, עליו לדעת שאת מה שהוא הרוויח הוא הפסיד, והכאבים אינם אלא ריבית!
רבי משה טיקוצ'ינסקי ז"ל היה אומר זאת כך: "מסכן הגנב שלא תפסו אותו"! כי פרוטה בודדת הוא לא יצליח להוסיף למאזן שנגזר עליו בראש השנה. ממילא: אם תפסו אותו והוציאו ממנו חזרה את הגניבה, ניקו אותו גם מהממון הלא כשר וגם מהעבירה. אך אם לא תפסו אותו, חלילה, הכסף הלא כשר שהוא צבר, בין כה וכה לא ישאר בידו, רק הכתם של הגניבה נותר בו, ואם כסף הגניבה נותר בידו, משמע שהוא חלק מהתקציב שנגזר עליו בראש השנה, אם כן, כסף זה היה מגיע אליו גם ללא עבירה.
"בשפלות ידים ידלף הבית"
המתעצל מלתקן את הפרצות שבתיקרת הבית בעודן קטנות, תהרס ותשפל כל התקרה. העצלן משתעשע בדמיון: חור אחד קטן, זה דבר הסובל דיחוי, ואין צורך להזדרז לטפס על הגג ולסתום אותו. כך הלא בנויים כל חייו. על המשקל: "אל תאמר לכשאפנה אשנה", אומר העצלן: "איני דוחה למחר את מה שאפשר לדחות למחרתיים".
הגשם שיציף את הבית, יפורר את הטיח של התקרה, ירקיב את הקירות התומכים את הגג, יביא כתמים שיתפשטו על פני כל התיקרה והקירות, ויגרום לנזקים גדולים ורבים במחסן התבואה והעצים, כבר יראה לו את מחירה הכבד של העצלות, מה יכול חור אחד קטן לעשות, וכיצד בדקות אחדות יכול היה לחסוך עוגמת נפש כה מרובה.
"פסו אמונים מבני אדם"
חברה אמינה אינה דבר טבעי, אלא צריך לבנותה ברצון משותף וכנה. כי באופן טבעי מושך כל אחד לכיוון שלו, האינטרסים האישיים פורצים, וטובת הציבור לא תמיד לנגד האיש הקטן, אף על פי שמדי פעם נזכר היחיד שגם את טובת הציבור כדאי לקחת בחשבון. זכרון זה הוא קלוש וקצר-טווח, ומתעורר בדרך כלל בצורה של שיר של הלל על אצילי הרוח שכבר נפטרו. אצל היותר טובים הוא מחזיק מעמד זמן קצת יותר ארוך מאשר אצל הפחות טובים. אבל אצל כולם זה שייך לרשימת הדברים הדורשים חיזוק ללא הרף (ראה פירוש הרש"ר הירש על תהילים יב/ב: " פסו אמונים מבני אדם"). איש אחד ביקש להמחיש עד כמה בוגדנים בני אדם, ולא ניתן לסמך על הבטחות, ואמר: זה אדם שסמכתי עליו, הרים את אגרופו נגדי!
תוגת הנבגד כפולה - גם על האגרוף, אך בעיקר על האכזבה. על מכת האגרוף ניתן להבליג, שהרי המקבל חבטה בעוצמה דומה מקיר או עץ, בגלל שלא שם לב בהליכתו, אין כאבו אלא רגע-קט, ומיד שוכח את המאורע המעציב, אך כאשר יקבל מכה כזו במזיד, ממי שקיבל ממנו הרבה טובות, לא רק שהכאב הצורב לא ירפה ממנו, אלא הוא יביא אותו למסקנה מרחיקת לכת, שכל החברה אינה אמינה!
השתא דלא עזיזא רחמתין
כשאין האהבה ביננו עזה, ספסל בן ששים אמות, שהם כשלשים וששה מטר, אינו מספיק לנו. כי כל אחד מרגיש ששלשים האמות שהשני לוקח, יכולים היו להיות שלו. ממילא אם היה הספסל שש מאות אמה, הוא היה הופך לסלע מחלוקת יותר עוצמתית! כפי שהיה אצל קין והבל, כל העולם היה רק של שניהם, ובכל זאת ראה האחד בצרות-עין את מה שיש לאחיו. כך היה קורה גם אם העולם היה גדול פי עשרה או פי אלף ממה שהוא, כל אחד מהם היה נותר צר-עין בחצי שנמצא אצל אחיו, ואינו יכול לכבוש.
"לא תגור" - אל תאגר את דבריך
התורה ציוותה את הדיינים: "לא תגורו מפני איש"! (דברים א/יז). כלומר: "לא תפחדו", כמו: "גורו לכם מפני חרב" (איוב יט/כט). אבל "לאגור" זו גם לאסוף, דהיינו: שתלמיד היושב לפני רבו, לא יעצור/יאגור את דבריו בלבו, אלא יאמר אותם לרבו. כאן מבררת הגמרא מהיכן משמע שזה הלשון אגירה? =אל תאספו את הדברים לכנס אותם בלב, ממה שנאמר: בתוכחה: "יין לא תשתה ולא תאגור" (דברים כח/לט). הרי ש'תגורו', יכול להתפרש גם כמו 'תאגרו'. בגמרא הוצגו עוד דוגמאות, אבל יש לשאול: "מה פתאום להשוות "תגורו" ל"תאגרו"? האותיות אמנם זהות, אבל זו משמעות אחרת לחלוטין! אלה שהתכונה הבסיסית של פחד היא להאסף, וכל המפוחדים מכונסים ואגורים יחדיו. זהו תחילתו של ההסבר, אבל למעשה ישנה אגירה שלילית אצל התלמיד השותק.
אם היה מציע את דבריו, היה רבו דן איתו, ויתכן שמקבל את דבריו ויתכן שמסביר לתלמיד את טעותו. אך כשהתלמיד שומר בבטן את כל הסברות שלו, כשהוא ירגיש את עצמו גדול ועצמאי, הן תתפרצנה באופן שלילי. לכן הגדירו את השתיקה שלא במקומה כ"תגורו" וכאגירה.
לא תגורו מפני איש
היו לנו שלושה פסוקים המזכירים את השורש אגירה:
א - אגירת יין.
ב - אגירתה החרוצה של הנמלה.
ג - אגירת הבן המשכיל.
מתוך שלושת הפסוקים עולה שהדיינים אינם צריכים לאגור את דבריהם, אלא להוציאם לאור. שלושת הפסוקים הללו מלמדים על שלוש סיבות שבגללן עלול הדיין לאגור את דבריו ולהטות את הדין:
א - אגירת יין מלמדת על הטיית הדין בגלל אהבת השופט את הנאשם, כגון שהנאשם הוא קרוב משפחה.
ב - אגירתה החרוצה של הנמלה, מלמד על הטיית דין בגלל טובת הנאה, כגון שהנאשם הוא עשיר.
ג - אגירת הבן המשכיל, מלמד על הטיית דין משום כבודו של הנאשם, כגון שהוא חכם. כל אחת מהסיבות הללו, גורמת אצל חסרי יראת אלקים להטיית משפט, וכשנפגשים כל שלושת הסעיפים בנאשם אחד, הופך דיין רודף שלמונים לעיוור כפול שלוש, והחושך שיש בתוך ליבו דומה לחושך שהיה במכת חושך - "וימש חושך".
דין אמת לאמתו גורם להשראת השכינה
בלי דין ומשפט לא ניתן לכונן חברה, ממילא המשפט נחשב כ"מחויב המציאות", ומתייחס לאלקים, עד שאין כל חציצה בין האלקים ובין הדין והדיין (מהר"ל).
עיוות המשפט גורם לסלוק כבוד ה', כי אחריות המשפט מוטלת על הדיין, והוא לא יוכל להצטדק ולומר: בעל דין שהצדקתי, הציג בפני נתונים מטעים, או הטיעונים שלו היו משכנעים. הצדקה כזו אינה מתקבלת! על הדיין לחדור לעומק הדין ולפסוק אותו לאשורו. הגר"א הגדיר זאת בלשון חריפה ואמר : "אין רואים את הבעל דין כלל, אלא הדיין הוא ערב-קבלן" (פירושו על משלי יא/טו). הדיין נכנס לעובי הקורה במקום בעל הדין, ורק איתו יש לקב"ה עסק, כך שאם יוצא דין מרומה, לא אל השקרן יפנה הקב"ה בטענות, אלא אל מי שהיה אחראי ששקר זה יקבל אישור בבית הדין.
ה' יריב ריבם
שופט המעוות דין בגלל טובת הנאה, או בגלל כל סיבה אחרת, אינו דומה לגנב ולגזלן רגיל, אלא משתמש בסמכויות שה' הפקיד בידו, בדיוק להפך ממה שצריך היה להיות, ומערער את אפשרויות התקונים שקבע הקב"ה בבריאה, בזאת מקלקל את האימון שניתן היה לתת בהמשך קיומו של העולם, וגורם שהבריות יתייאשו מלנסות לבנות חברה מתוקנת ואחראית.
כשאבא אומר לבנו: "תגנוב"! לא כדי לך להיות ישר! "הישרים מפסידים", את ההשראה לכאלה מילים צורמות לא יכולים להעניק הגנבים אשר בשולי המחנה, אלא אך ורק הדיינים מטי-הדין! הרי שעל ידי כך מעוות הדיין את עצם המשך קיומו של העולם. לכן הטיית משפט, היא יציאה כה חריפה מסדר העולם, עד שמערערת את זכות חייו של דיין מטה-משפט (ע"פ נתיב הדין למהר"ל עמ' ק"צ).
"אל תגזול דל"
אם ישאל השואל: מה ניתן לגזול מהעניים? התשובה: גם הדל מבקש לחיות בחברה אמינה! גם הוא מצפה לחיים טובים ועתיד מזהיר, התקווה מעניקה לו כח להתמודד עם קשייו. על ידי הטיית הדין, גוזל השופט מהעניים את נפשם, והפסוק קובע שהקב"ה יקח את נפש הדינים המטים את דינם של העניים לרעה. הרי שמעוות-הדין הוא בר-מוות, לא כמו גנב, שרק צריך להחזיר את מה שלקח, אלא כמו גדול החוטאים, שצריך להחזיר את נשמתו! למרות שבמבט שיטחי לא מייחסים לשופט כזה עוון, אלא חושבים שהוא "קצת מעל בתפקיד", או בחברה יותר גרועה הוא נתפס כ"מצליחן". אבל למעשה הוא אבי אביהם של כל הגנבים ושל כל מערערי השקט החברתי.
כאלו חרב מנחת לו בין ירכותיו
לא נאמר שחרב חדה מונפת מעליו ומאיימת על הדיין, כי במקרה כזה הוא יכול להתרחק לגמרי לכיוון הנגדי מהחרב, ובזאת ינצל. אך אם החרב נמצאת בין רגליו, אין הוא יכול להתרחק לצד כלשהו, כי האיום זהה משני הצדדים, בכזה מקרה צריך להקפיד ביותר לצעוד ישר ובזהירות.
דיין אינו אדם פרטי שיכול להחמיר על עצמו ולהתרחק מכל צל של ספק, כי אם הוא יחמיר על האחד, ממילא הוא יקל על השני, ואם הוא יחייב את האחד, ממילא יזכה את השני. על כן לא נותרה בפני הדיין האפשרות של "חומרא". אין לו ברירה אלא להקפיד ביותר ולצעוד בזהירות רבה, כשמלווה אותו הידיעה שכל סטיה - בין ימינה ובין שמאלה, הוא נמצא תחת איום של חרב חדה.
"שישים גיבורים סביב לה"
שישים הגיבורים הם שישים המסכתות שישנם במשנה (הגר"י עמדין). ושישים האותיות של ברכת כהנים (מהרש"א). כלומר: בבית מדרשו של שלמה המלך היו תלמידי חכמים רבים, והם שמרו אותו שלא יכשל בדבר הלכה (מאירי). הרי לנו באיזו רצינות וכובד ראש יש להתייחס אל פוסקי ההלכה, שהתורה מכנה אותם "שישים גבורים", על כל הבאורים שלהם, כי פוסקי ההלכה לוקחים סכסוך שכנים ועושים מזה תורה, ואת המריבה שבין חברים הם הופכים לספרי הלכה. מסיבה זו ישנה קדושה לספרי השאלות והתשובות בהלכה, ולא רק התשובות הופכות לחלק מהתורה, אלא גם השאלות, למרות שהן נושאות אופי טכני וחמרי, שהרי הן נועדו רק להציג את הקושי, את המריבה בין שנים, את השקר והתרמית שהאחד תובע בגללה את חברו וכן הלאה. אף על פי כן, מוצאות השאלות מקום כבוד בתוך הספריה התורנית, כי כל המשפט ומערכותיו, אם הוא נעשה נכון, הוא הופך להיות אלקי לגמרי.
הדיין צריך לפחד מהגהינם הדומה ללילה
הגיהנם הוא ההעדר כמו הלילה, חושך ובלבולים
"דיין", אינו רק מי שנתמנה לדון את משפטי בני העיר, אלא כל אחד ואחד הוא דיין גמור ביחס לשאלותיו האישיות, ולהכרעות הפרטיות שלו, שגם בהם הוא נבוך בחשכת לילה אפל וסמיך. צריך לשקל את המעשים בפלס החכמה, ולראות אם אינו משוחד להכריע כמו אותו צד המושך יותר, ולשאל את מורי ההוראה כיצד להכריע וכיצד להתנהג (אור יהל, שביבי אור ש"ס).
"דינו לבוקר משפט"
אם ברור לך כבוקר
להורות שכדי להכריע את הדין, צריכים כל הצדדים להיות מבוררים לגמרי, ולא יקבע עמדות חפוזות, לא יחליט על פי שיקול דעת אישי, אלא יחפש סימוכין בתורה ובספרי הפוסקים - האם היו בעבר תקדימים לכזו שאלה שעומדת עתה בפניו, וכיצד פסקו חכמי התורה באותה שאלה. גם אז יבדק אם אכן השאלה דומה לשאלה שלהם, לא יחפז לפסק על פי הפסק שלהם, אף על פי שיודע שהם היו שקולים ומתונים, והאם בעלי הדין באותה תקופה ובאותו אזור היו בעלי תפיסת עולם זהה, שהרי שנויים כאלה עשויים להפוך את אופי התביעה לגמרי, את הכל צריך הדיין לקחת בחשבון, כי הדין צריך להיות מבורר לדין מכל צדדיו, ושגם הצדדים ההלכתיים יהיו ברורים לו וגם הצדדים הטכניים שמציגים בעלי הדין.
כדי שבעלי הדין לא ירמו את הדיין, יש עליו להיות מעורה בחיי העם ולהכיר את המציאות, ולא די לו בהכרת חוקי התורה, על כן שינה הכתוב את לשונו בשוחד ופעם כתב: "כי השוחד יעור עיני חכמים", ופעם כתב: "פקחים", זאת בהתאם למה שנדרש מחכמי בית הדין: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב, והנה אמת נכון הדבר". מה הוא הלשון הכפולה: "ודרשת", "וחקרת", "ושאלת"? כלומר: "דרשת" - את העדים, ו"חקרת" - את התורה, "שאלת" את דברי הסופרים ומנהגי ישראל.
לכן צריכים הדיינים לדעת שהשוחד יעוור גם את חכמתם בתורה, וגם את פקחותם להכיר את הלך רוחם של הבריות.
את העבדה שהבדל במנטאליות משנה את חוקי ההלכה, אפשר להמחיש במה שהיה, לפני הדיינים הוצגה שאלה, האם החזקת ארנק בכיס האחורי של המכנסים נחשבת כשמירה מעולה? חלק מהדיינים טענו שכן וחלק טענו שלא. אחר כך הסתבר שלא היתה סתירה ביניהם, אלא במקומות בהם היו נוהגים ללכת בחליפה ארוכה, שם טענו הדיינים ששמירה זו נחשבת כמעולה, בעוד שבמקומות בהם הלכו בחליפה קצרה או ללא חליפה, שם קבעו הדיינים שאין הכיס האחורי נחשב כשמירה מעולה, כי גנבים יכולים להוציא את הארנק בלי ידיעת הבעלים. הרי שאפילו שאלה כה פשוטה, שגנבו לשומר את הארנק, לא די לדעת את חוקי התורה, וגם לא די לדעת תקדימים של פסק הלכה בנושא זה, אלא צריך גם לדעת אם לשומר היתה חליפה ארוכה, ואז הוא נחשב כאנוס, או שהיתה לו חליפה קצרה, אזי הוא לא נחשב כשומר כדרך השומרים.
"אמור לחכמה אחותי את"
פירושו הפשוט של הפסוק אינו צריך ביאור - תתחבר אל החכמה ותאמץ אותה, כאחד מבני משפחתך הקרובים ביותר, כי 'אחות', הוא מלשון איחוי וחיבור. אילו היה רוצה שלמה המלך לדבר אל השכל, היה אומר: "אמור לשכל אחי אתה". אך בחר להשתמש בלשון נקבה: "אחות", כי הוא דיבר על החכמה הנהגית בלשון נקבה.
דימוי החכמה לאחות הוא רחב ומקיף ביותר, גם בגלל שאח או אחות קרובים הם לנו יותר מהורים, בנים או שאר קרובי משפחה, שהרי הקירבה של בן לאביו אינה מושלמת, מפני שגם לאמו יש בו שותפות. כמו כן קרבת אב לבניו מהולה בחלק שהאם הוסיפה, אך האחים הם "קרובים לגמרי" בלשון המהר"ל אכן בתרומת אברים, עדיף לקבל מאח/אחות יותר מאשר מאב, אם, בן או בת. כזו "קירבה לגמרי", צריך לאמץ אל החכמה באחווה.
אם נתבונן בקשר הקיים בין אח לאחותו, נגלה שהכתוב בא גם ללמד דרך ושיטה בלמוד החכמה. שהרי שתי אפשרויות עומדות בפני הנכנס להיכל החכמה. האחד ניגש לדברים עם דעה קדומה, ואת כל מה שהוא רואה, שומע ולומד הוא מנסה ל"יישר" על פי השכל שלו, בעוד שהשני עושה אזנו כאפרכסת לקלוט את המיית החכמה ואת דעתה, ועל פיה הוא מיישר את שכלו. מי שעושה כמו השני, מתרגל במשך הזמן לחשוב על פי אמות המדה של החכמה, והשכל האישי שלו יהיה ישר ונכון על פי כללי החכמה, בעוד שהראשון יצבור הרבה אינפורמציה, אך ישאר "איש קטן" אחר שהות ארוכה בת שנים רבות בין כתלי בית המדרש, בדיוק כפי שהיה בטרם נכנס שמה.
החכמה - אחות
להתיחס לחכמה באחווה וטבעיות
דוגמא ל"אמור לחכמה אחותי אתה", היא הקשר שבין אח לאחותו. איש לא יעלה על דעתו לשאת את אחותו, איסור טבעי לחלוטין. אם ננסה להתבונן בסיבת האסור, נגלה שההגיון השטחי אינו חושב כך, נהפוך הוא - טבעי וישר ביותר הוא שלא להרחיק נדוד למצוא שידוך, אלא למצוא אשה מוכנה בתוך הבית, ללא הבדלי מעמדות, ובהבנה מלאה בכל שטחי החיים, בכך יחסוך הרבה אי-הבנה שעלולה להיווצר בין שני בני אדם שגדלו במקומות שונים, וזה מקרוב הכירו, וכן לא יצטרך לישר את עמדותיו על פי רצונם והכתבתם של הורי בת הזוג, וכן לחסוך במתן מוהר, כתובה ושאר התחייבויות. זה מה שקורה אצל היונים, שהם אחים תאומים (ערובין ק/ב). למרות כן, בני אדם אינם מעלים על דעתם כלל רעיון של נשואי אח ואחות, מדוע? כי כתוב בתורה שאסור לעשות כן, ובני אדם התרגלו לחוק זה עד שהוא נראה להם טבעי לחלוטין ואפילו מובן מאליו. זאת אמר שלמה המלך: עליך להתרגל לחוקי החכמה, ולהבין אותה כדבר טבעי שלא ניתן לחשוב אחרת.
"אם ברור לך הדבר כאחותך, שהיא אסורה לך"
אין לך אפילו צדדי ספק להורות בה איזה היתר של שעת הדחק, או של רווח מרובה, או כל צידוק צדדי, אלא הדין ברור ומוחלט בעיניך לגמרי, אם בכל שטחי החכמה אתה מתנהג כך, משמע שהחכמה היא אכן אחותך. אם דיין אתה ויוכל אתה לקבע ולחרץ את המשפט באופן כה ברור - אמרהו. ואם אין הדבר מבורר בדעתך כל צרכו, אלא ספקות עדיין מכרסמים בליבך - שמא הדין כך, ושמא הוא להפך, וגם בשעה שליבך כבר נוטה לצד כלשהו, אבל כשתשמע שהדבר כרוך בהפסד מרובה, או שבעבר טען מישהו שאין הדבר כן, או תשמע כל דרך שתצליח לערער לך את הבטחון בצדקת קביעתך, תטען שצריך לעיין פעם נוספת, בכל מקרים מסוג כזה, אין המשפט "אחותך", שם אינך צריך לעיין פעם נוספת בשום מקרה.
"מכניף עשרה"
חלקת הנטל בין הדיינים
רב הונא היה אוסף עשרה תלמידי חכמים מהישיבה, כדי שישתתפו איתו בחריצת גזר הדין, כי לקבוצה כזו ישנה סיעתא דשמיא גדולה יותר שהם לא יטעו בהלכה (עיון יעקב). עשרה יהודים נחשבים ל'עדה', שעליהם נאמר: "אלקים נצב בעדת א-ל" (תהלים פב/א). עשרה אנשים גם רואים עשר זויות ועשרה כיווני מחשבה שונים, שבדרך כלל לפחות אחד מהם ודאי צודק, ועוד אחד מביא רעיון מילוט מבריק. עוד אחד מצליח למצוא פשרה שתהיה מקובלת גם על הדיינים וגם על בעלי-הדין. עוד אחד נזכר שבין שניהם יש גם חוב ישן, ומי יודע אם לא אותו מתכוון הוא עכשיו להעליל, וכן הלאה - "תשועה ברוב יועץ". אבל אפילו אם, חלילה, כל העשרה יטעו, גם כן עדיף להחליט זאת במליאה רחבה, ככל שיהיו שתפים רבים יותר, יתחלק העונש בין אנשים רבים יותר, ממילא יגיע לכל אחד מהם שבב נסורת וקיסם דק מקורה עבה, כי ככל שרבים השתפים, מתחלקת האחריות ביניהם.
זה לא רק כדי לחמוק מעונשי שמים חמורים, אלא גם הברית ירננו פחות, אם ישמעו שכזו טעות נעשתה על ידי מליאה רחבה, וכולם ילמדו זכות, שזו היתה ודאי הכרעה מאד קשה - הנה הראיה; כולם טעו.
רב אשי מכניף לכולהו טבחי
אסף את השוחטים, כי הם בקיאים בהלכות טרפות, ואפילו אלה שאינם תלמידי חכמים, הספיקו לראות דוגמאות רבות של שאלות, ויכולים לספר מה אמרו הרבנים על שאלה כזו ועל שאלה כזו. איתם יכול להתייעץ, ולסמוך על דעתם, ואת שאלותיו היה מכריע במעמד כולם ובהסכמתם. זה לא רק "תשועה ברב יועץ" (משלי יא/יג, כד/ו), אלא פרקטיקה ושימוש, שכל אחד ואחד לבדו שווה עשרה ידענים.
"מלך במשפט יעמיד ארץ"
"מלך במשפט יעמיד ארץ, ואיש תרומות יהרסנה". פסוק זה אמור להציב הבדל בין שני ניגודים, אבל הוא אינו מגדיר דבר והפוכו, שהרי מלך אינו הפוכו של "איש תרומות". "מלך" הוא מנהיג הדואג לרווחת העם, לתקונו ולגבושו, ממילא ההפך ממנו הוא מי שמפורר והורס את העם. הרי שאם את כללי העמדת המשפט רצה המקרא להדגיש, אזי "איש נבל ומושחת יהרסנה", צריך היה להיות כתוב! או שנברר תחלה מיהו "איש תרומות", מדוע וכיצד הורס את הארץ, ואז נוכל לדעת מיהו הנגוד שלו, אשר ב"משפט יעמיד ארץ". לכן צריך לומר שכל הפסוק מדבר על דבר אחד בלבד - על דיין, וכך הוא ביאור הפסוק: אם דומה הדיין למלך, כלומר: ש יש לו את כל צרכיו, ממילא אינו צריך לשאת את חינו בעיני איש, כדי לקבל מהם טובות הנאה, אלא להיפך - הוא שולט בהם, והם צריכים להשתדל למצא חן בעיניו, ורק טובת העם לנגד עיניו, הוא יעמיד ארץ במשפטיו הנכונים, שאינם מטים לטובת צד אחד בגלל סיבות כלשהן.
בימים בהם עם ישראל ישב על אדמתו והתנהל על פי חוקי התורה הקדושה, לא היה צריך המלך להתחנף אל הציבור כדי שיבחרו בו, מפני שאת המינוי היה המלך מקבל מאת הנביא ולא מאת העם.
"איש תרומות יהרסנה"
אם הדין דומה לכהן שאין לו משלו כלום, כי אין לו חבל ונחלה בארץ, ואין לו קרקע לגדל בה דגן ופירות, צאן ובקר. לצורך פרנסתו הוא נאלץ לחזר על הגרנות, לשחר לפתחם של החקלאים, שיואילו לתת לו תרומות ומעשרות, אם הדיין עושה כן, אזי - יהרסנה, את אושיות המשפט ואת חוקיה הבריאים של חברה תקינה, מפני שהוא נאלץ למצוא חן בעיניהם, לכן גם מבלי לרצות להחניף להם, הוא מוכרח לכופף את אישיותו בהתאם לתרבותם ולמנטליות שלהם, ולרקוד לפי חלילם.
כאשר הכהן עושה כן ולא המלך או השופט, אין רע בכך, כיון שהשופט אינו כהן, והכהן אינו שופט, ותפקידים שונים יש להם. תפקיד הכהנים הוא להיות מורי הדרך הרוחניים של העם היהודי (דברים לג/י). על כן הם לא קבלו חלק ונחלה בירושת הארץ, כדי שלבם יהיה פנוי לעבודת ה', ועל העם מוטל לפרנסם. בעלי היבול יבחרו לתת את ראשית בכוריהם לדבקים בה' ובתורתו דווקא. דבר זה מהווה תמריץ לכהנים להגות בתורה ולהתעלות בה, מתוך ידיעה שללא זאת תתערער פרנסתם, והכנסתם הקבועה מהעם תהיה מוטלת בספק. לכן על הכהן להתנהג עם נותני התרומה בסבר פנים יפות, גם מטעמי הכרת הטוב, וגם שאם עובדי האדמה העמלים לפרנסתם יאהבוהו, גדולים ורבים הם הסיכויים שדברי התורה, ההלכות והמוסר שהוא מלמדם, יכנסו בלבם, וכן ירצו לשלוח את ילדיהם לתלמוד תורה שכהנים כאלה מלמדים בהם. לכן אין הכהן יכול להיות שופט בין שני בעלי דינים, כי תפקידו של השופט הוא לקבוע את הצדק בין שני הניצים, ואין לו כל צורך להיות נחמד ואהוב בעיניהם, אלא להיפך - עליו להעמיד פניו כחלמיש צור, ולקבוע את דעתו בתקיפות, כפי שהנחו חז"ל את הדיינים, שעליהם להתייחס אל שני בעלי הדין בשווה, ועד הוצאת הדין לאור, לראותם כאלו שהם רשעים (אבות א/ח). הכהן הזקוק על כל צעד ושעל לטובתם של הבריות, אינו יכול לשים פניו כחלמיש נגדם, ואינו צריך לעשות כן, ממילא הוא פסול מלדון אותם. שיטות שונות אלה הן "מקל" ו"סוכריה". ה"סוכריה" =הכהן אינו יכל להיות שופט. ה"מקל" =דיין אינו יכול להיות מורה-דרך, שהכל יחפצו לעשות כמוהו.
"ה' בהיכל קדשו - הס מפניו כל הארץ"
בעון שמלמדי התורה שותקים היכן שהם צריכים לדבר, תיכלה כל הארץ, וכשלא יהיו בני אדם על פני האדמה, יהיה העולם שומם ושותק, כמו אותם דיינים ששתקו מלומר את דבר ה' לבאים אל בית הדין. המצב שעתיד להיות כאשר לא יהיו בני אדם בארץ, נחשב כדממה מוחלטת, כאשר הרוחות, המפלים וצווחות בעלי החיים אינם מפירים את השקט, אלא הם חלק מדממה רועמת.
אלהי כסף ואלהי זהב
דין המתמנה בשלמונים - עבודה זרה!
לא לעשות אלילים לעבודה זרה, או "מתווכים" וסמלים כלשהם, אלא לפנות אל הקב"ה באופן ישיר. האם דווקא אלהי כסף וזהב אסור לעשות, אבל אלילים מעץ ואבן, האם אותם מותר?! מדוע שיהיה מותר להעריץ סמלים העשויים חרס, גבס, עץ, שיש, בד, ברונזה, ברזל, טיטניום, בטון, סיליקון והי-טק? ודאי שגם אותם אסור לעשות, אם כן מדוע נאמר: "אלהי כסף ואלהי זהב"? אלה הכוונה לעבודה זרה נוספת! אלוה הבא בשביל כסף - כיסופין! זהב - זה-הב! דיין שבגלל תשלום הוא הגיע! שהרי את הדיינים מכנה התורה: "אלהים" (שמות כב/ח). כלומר: אין להעמיד אלהים/דינים המתמנים בשביל כסף וזהב, שמשלמים עבור המנוי, או כאשר אלה שמנו אותו עתידים להרויח כשהוא ימלא את המשרה, או שהדיין עצמו מוצא את מקום עבודתו כמכרה כסף וזהב פרטי.
"כגללו לנצח יאבד"
כגללו =כהפרשות שלו, כלומר: מה שהרשע מתנשא עד השמים, הוא לרעתו - שהרי כשיתגלגל ממקום כה רם - יאבד לנצח, מי שנופל מגובה עצום לעומק רב, הרי ההתרסקות שלו תהיה לשם דבר ושיחת היום. עד ש"ראיו יאמרו: איו?" =היכן הוא? הרי לפני רגע קט הוא עוד היה למעלה. מפלתו לא תהיה הדרגתית, אלא פתאומית. הנפילה שלו אינה עונש שבא ממקום אחרת, אלא תוצאה ישירה של מעשיו! - יותר גבוה =יותר נפילה. זוהי ההדגשה "גללו", עיכול ההצלחה המדומה ותוצאותיה המצחינות, ישארו לו כמזכרת מאוסה לדראון הדורות, יאכל יותר - יצחין יותר! יתרומם יותר - יתרסק יותר!
"כי לא לעולם חוסן"
מר זוטרא חסידא בזקנותו, התלמידים היו נושאים אותו על הכתפים באפריון, אל מקומו - בראש בית המדרש, לשבת מול הקהל בשבתות שלפני הרגל/החג, שאז היו מתאספים המון אדם לשמע את הלכות החג. הם אמנם נשאוהו לא רק בשביל לכבדו, אלא מטעמים פרקטיים, כי הוא היה זקן, והיה קשה לו להגיע ברגל, ובפרט כאשר הגיע כבר אל מקום הדרשה, היה עליו לחצות את כל ההמון הרב, כדי שלא להטריח את התלמידים לעמוד זמן רב - עד שיגיע למקומו, היו תלמידיו הצעירים והחזקים נושאים את כסאו על כתפיהם. כשישב מר זוטרא במרום האפיריון המכובד, חשש מהשפעתה השלילית של הגאווה, ואמר את הפסוק: "כי לא לעולם חוסן, ואם נזר לדור ודור" (משלי כז/כד). כלומר: גם אם יש לך חוסן והון עתק, אל תסמך עליו, כי הוא אינו לעולם, ויכול אתה להתרושש, או למצוא את עצמך במצב מביך אחר, שהכסף אינו יכל להושיע מאומה. אך גם אם יש לך "נזר" =כתר כבוד, שהוא יותר יציב מכסף ויכול להיות קיים כל ימי חייך, המלאכה אינה מטיבה עם הזקן והחולה, ואילו הכבוד עומד להם בשעתם הקשה (קידושין פב/א). אף על פי כן הכבוד אינו לדור ודור, ויכול להיות שבניך לא ירשו את כבודך (מלבי"ם משלי שם). בזאת הגדיר מר זוטרא ושינן לעצמו את חלשתה וקוצר ימיה של העמדה המכובדת ושל השררה, וכן את חוסר יכלתו לשלוט על תארו, שהרי הוא אינו יכול אפילו להורישו לבניו אחריו.
"הוו מתונים בדין"
המתינות נכונה אמנם בכל מקום, אך נחוצה שבעתיים בהיכל הצדק והמשפט
לכאורה עדיף לחתוך את גזר-הדין במהרה ולא לעכב את הפסק הדין, בל נשכח את בעלי הדין המתוחים לשמוע את התוצאות, ואת הלחץ של עוד ועוד מתדיינים הממתינים לתור שלהם. כל זה יכול להוות בטעות סיבה לדיינים לחשוב את הזריזות כמעלה, גם אם היא נעשית לפעמים על חשבון טעות קלה כאן ושם. אין הדבר כן, אלא "המשפט לאלקים הוא", הדיין צריך להתייחס אליו בכבד ראש מרובה, ולא כמי שעושה בתוך שלו, שהרי הדין אינו של השופטים. לכן עליהם להקדיש את כל הזמן שבעולם, כדי למצות כל נושא עד תום. אפילו אם הויכוח הוא על פרוטות בודדות, וכדי להוציא לאור את הדין, צריכים הדיינים להשקיע בנושא שעות ארוכות, שאילו היו יוצאים לעבוד באותו זמן, היו יכולים להרויח הרבה יותר ממה שעומד לפניהם כאן לדין, אין להם לזלזל בנושא, מפני שהוא אינו ממוני, אלא קביעת חוקי התורה הקדושה.
בדיוק כמו שנוטלים חוברת דקיקה, שמצוטט בה פסוק מהתורה עם רש"י ורמב"ן ושאר המפרשים, ולומדים אותה שלוש שעות. איש לא יעלה בדעתו תמיהה: "אנו משקיעים שלוש שעות בדבר שערכו בשוק הרבה פחות". זהו טיעון של הבל! מי מודד את הערך הממוני של נושאים תורניים?
"לא תעלה במעלת על מזבחי"
המתינות בדין מקבילה לעבודת הקרבנות בבית המקדש. המתינות היא הקרבן עצמו. כך כתוב: "ולא תעלה במעלת על מזבחי, אשר לא תגלה ערותך עליו", ודיין הפוסק בחפזון, ללא מתינות ושיקול דעת, במשך הזמן יימצאו סתירות רבות בין פסקיו, וחוסר התאמה גמור עד לגיחוך יתגלה בין דבריו, כך יראו כולם את ערוותו ואת חוסר ידיעתו (בן יהוידע, ראה שם דוגמא ממעשה שהיה).
כלי הדיינים
התורה ציוותה את בית הדין להערך עם האביזרים המתאימים, לדאוג לציוד ולא להסתמך שאם יהיה צורך באביזר מסוים, ייצאו לחפש אחריו.
כאשר בית הדין מצויד בכל אביזריו באופן הנכון, והדיינים המשרתים בו יודעים את מעמדם ואת מטרתם, רבים הסיכויים שכל תושבי המקום יעריכו נכון את תפקיד בית הדין, ויכבדו את החוקים שבית הדין צריך לכפות על הציבור, וכבר מראש יצייתו לדיינים, גם מבלי שהם יזדקקו לשוטר, למקל ולרצועה. מה שאין כן כאשר באיזושהי עזרת נשים מזדמנת מתמקם בית דין חובבני, ללא כל אביזרים, והוא מתנהל באופן כושל, ש"אם יצטרכו, אז נחפש..." איש לא יכבד את אותם דיינים, והכל ימרו את פיהם, והתושבים יוכיחו לדיינים חלשים אלה, שגם כאשר ממרים את פיהם, וצריך מקל ורצועה, אין לבית הדין היכן להשיג, ואפילו כאשר הצליחו סוף סוף להשיג, הדיינים פוחדים להשתמש בהם, ורק מאיימים שבפעם הבאה ישתמשו... והרי הכל יודעים שגם בפעם הבאה הם יאמרו: "בפעם הבאה", אלא אם כן יזדמן להם פעם אורח מסכן מארץ רחוקה, שאין לו גואל ומושיע, ואיש מהדיינים אינו קרוב משפחתו, וגם אין לו את הקשרים המתאימים עם אלה שאחראים על קידום הדיינים, בו יזדרזו הדיינים להראות את נחת זרועם, בהידור רב, "למען ישמעו ויראו", וכל העם יידעו שיש דין ויש דיין. הם יפליאו בו את כל חקיהם בהדור רב, כפי שעשו אנשי סדום, כאשר נקלע אליעזר עבד אברהם לארצם.
כלי ה"חנות" של בית הדין
רב הונא שצייד נכון את בית דינו, הגדיר זאת כ"כלי החנות", כפי שהחנות צריכה כלי מדידה ומשקל, כן צריך בית הדין את אביזריו האישיים, ומה הם? מקל, כדי להכות את סרבני פסק הדין. סנדל, כדי שאם תבוא יבמה לחלוץ, היא לא תצטרך להמתין. שופר כדי להכריז על מי שחייב נדוי. רצועה כדי להלקות את מי שעבר אסור מהתורה. בכלים אלה יש לצייד כל בית דין, ולא להמתין להשיגם כשיצטרכו להם, כי אם יהיו בני ישראל זכאים, לא יצטרכו לכלים אלה, ואף על פי כן צריך בית הדין להצטיד בהם.
הלשון "אשר תשים", מתפרשת גם כ"שימה" =שררה ומלכות (כתובות יז/א). היינו: כלים המאלצים את בעלי הדין להישמע להוראות בית הדין. לכאורה, הרי ברשימת כלי ה"חנות" של בית הדין מופיע גם סנדל, והוא אינו שייך לרשימת הכלים מטילי האימה, אלא לאביזרים השימושיים בשעתם. הרי שהמצוה היא רק "להניח" ולצפות שלא יהיה צורך להשתמש. כי אין אלה כלי שימוש, אלא "אביזרי תפאורה" של בית הדין המצויד כהלכה, ומעניק סמכות וכבוד. זהו בית דין שכל האזרחים שמחים לציית הוראותיו, גם מבלי שיצטרך לאלץ על ידי מקלות ורצועות.
כנגד מקל ורצועה תהא זריז
אביזי ההרתעה צריכים עדוד ותיזכורת, לא כדי להשתמש בהם, אלא כדי שלא להשתמש בהם! בנקל עלול בעל השררה לנצל את מעמדו גם לצרכים שאינם למען הציבור, בתחלה אמנם הכל יהיה רק לטובת בית הדין, ורק היכן שלא נתן להסתדר אלא על ידי ניצול זה ואחר, אך הפירצות הקטנות הולכות ומתרחבות. על כן צריך "זירוז".
הצדיקים צריכים זיכור זה, על פי הכלל: "אין מזרזים אלא למזורזים". לממתין לשררה בגלל הרצועה שתגיע לידיו, לא יעיל לו הזירוז שנאמר כאן. יש לזרז את הדיין להתנהג כראוי, כדי שהציבור יכבד אותו, ויסכים לציית לדבריו, כי עובדה היא שבאופן טבעי מתייחסים בכובד ראש, לדיין היושב בראש בית דין מאורגן כהלכה, יותר מאשר לדיין היושב במקום מאולתר, שאין החברים בו יודעים בדיוק מה תפקידם, ומה הסמכויות שבידיהם. לכן, ככל שיהיו יותר אביזרי אלוץ והענשה, קיימים פחות סכויים שיצטרכו להשתמש בהם.
שלא ישמע בעל דין קדם שיבא חברו
כאשר בעל הדין אינו נמצא לסתור את דבריו, נשמעים הדברים כנכונים ומשכנעים, ואחר שהדיין כבר השתכנע בצדקת צד אחד, קשה יהיה לו לשנות את דעתו ולהקשיב את הצד השני באופן בלתי משוחד.
לא מספיק להזהיר את הדיינים שלא לשמוע צד אחד בלבד, כיון שבעל דין ערמומי יכול להציג את עמדתו באזני הדיין, מבלי לספר לו שהוא מתכונן להגיע אליו לבית הדין ולהשמיע זאת שם כטענה. הוא גם יכול להציג את שני הצדדים בצורה של משל, כדוגמת משלי השועלים שממחישים טעונים אנושיים. כשהדיין יקבע שהשועל צודק נגד הזאב, והעורב נגד הנחש, כבר לא ישים לב אחר כך שהדיון שבא לפניו, לקוח מאותו עולם דימיון, אלא רק יזכור את דעתו בנידון. לכן יש להוסיף איסור לבעלי הדין שלא להטות את דעת הדיינים, בצורה שהם לא יצליחו להתגונן מפניה, ושהדיין לא ישלה את עצמו שהוא מברזל שאינו מתכופף, אלא כל בעל-דין, גם אם הוא אינו ערמומי במיוחד, יצליח להזיז את דעת הדיין, ומבלי שהוא יחוש, הוא כבר "מכור" והוא עדיין מכריז שדעתו אינה מתכופפת.
צדק את הדין וחותכהו
הרמב"ם הוסיף שהדיין השומע את טענות בעלי הדין, חייב לחזור עליהן, ולצדק את הדבר בלבו, לפני שהוא קובע את דעתו (סנהדרין כא/ט). כלומר: לא להזדרז ולהשיב לבעל הדין, אלא תחילה לחזור על טענותיו לשביעות רצונו, כדי להיווכח שאכן הבין אותן, ורק אחר שבעל הדין יאשר כי אכן כך וכך הן טענותיו, יביע הדין את דעתו. דין זה נחוץ ביותר, כי פעמים רבות אין בעל הדין יודע להביע את עצמו כראוי, והוא אומר דבר-מה, שהדיין בטוח שהבין את דבריו, אך כאשר יחזור עליהם, יגלה שהוא לא חזר על הדברים לשביעות רצונו של בעל הדין, ובכלל לא לדברים אלה הייתה כוונתו. שהרי רעיון מופשט הנמצא בלב ובשכל, צריך לעבור כמה גלגולים. תחילה עליו להפוך להיות מילים בפי התובע, אותן הוא משמיע באזני הדיין, במוחו עוברים המילים עיבוד מחדש, כדי להפך להיות רעיון, ופעמים רבות מתעוות הרעיון בדרכו הארוכה מלב אל לב. לכון צריך הדיין לחזר על דברי בעלי הדין, ורק אחר שהם מסכימים כי אלה הם טענותיהם, שיתחיל לדון בהם ולראות להיכן הדעת נוטה.
הנחיה זו חשובה ונצרכת בדין ודברים בני הבריות, בין בני זוג ובכל מערכת החיים, לראות שאנו אכן באמת הבנו מה אמר הזולת (הערת הר' דן כרמון שליט"א).
אפילו בין בית לעליה
אפילו אם בין שני בעלי הדין אין פער ממוני, מי יירש את הקומה הראשונה, ומי את הקומה השניה, אשר מחירם בשוק שווה, כי לכל אחד משניהם יש מעלות שאין בשני, אל יחפז הדיין להחליט שאין הבדל בין דרישותיהם, כי בין כך ובין כך מחירם שווה, אלא יבדוק בסבלנות את טענותיו של כל אחד. או במקרה גרוע יותר, בעיני הדיין הם נראים זהים, ובהתנשאותו אינו מוכן "לרדת" אל העם הדנים על דברים שהוא אינו מבין בהם מאומה, ואף על פי כן מחווה את דעתו בגאווה ויהירות. תופעה שעלולה להיות בויכוח על כלים חקלאיים, והרי הדיין קונה את מזונו מוכן, ואינו יודע את ערכם של כלי הכנתו של המזון, החל במחרשה וכלה בתנור, דרך עשרות הכלים שהלחם עובר דרכם. אל תחשוב שרק אתה חכם, דע לך שגם לאנשי השדה יש במה להחכים אותך. הקשיב בסבלנות את טענותיו וראיותיו של כל אחד. מפני שבלב האדם ישנם שקולים רבים, שאין הדיין יכול לדעת עליהם, אם לא ישמעם במפורש מפי התובע והמתדיין, ורק אחר כך יקבע את פסק דינו.
אין תפקידו של הדיין להיות ה"מחנך" הקובע שאין ערך לתביעה שלהם, ועל פי דעתו אין צורך להתווכח על זה או על זה. תפקיד זה מוטל על מוריהם והוריהם של בעלי הדין, בעוד שהדיין הוא זה שצריך לשמוע את צרכי העם, ולא לבנות להם סולם עדיפויות של צרכים.
דיינים המתנשאים מעל העם ומנסים לבנות להמון סולם ערכים, הם דיינים מנותקים מהעם, ולהם יכול העם לבנות את מערכת הערכים, ולהראות לדיין עד כמה הוא אינו מודע לצרכים הבסיסיים של הציבור.
אפילו בין תנור לכירים
שהדיין לא יחשוב: בין כך ובין כך משמשים שני הדברים הללו לאותה מטרה, ואף מחירם אינו שונה, כגון שהכירים, למרות שהם קטנים וזולים מתנור, היו חדשים יותר, או שהיו עשויים מחומר משבח יותר וכדומה, על כן ש"האחד יקח תנור והשני כירים", או שלאח האחד ישנה משפחה גדולה יותר, על כן רצוי לתת לו את התנור הגדול יותר (מהרש"א). אסור לשופט לעשות חשבונות כאלה. עליו למצות את הדין, לרדת לעומק הדברים, לאומד את מחירם, ומי שקבל את הדבר היקר יותר, יצטרך לשלם עודף לאחיו, תוך כדי שקלול כל החשובים, הן של הפירוק והרכבה והן של ההובלה וכדומה.
כמו כן צריך הדיין לדעת את חוקי הרחקת התנור והכירים מהכתלים (המבוארים במסכת ב"ב יח יט), שאין זה פסק הכרעה בין שנים, אלא הוראת הלכה לשואל (ענף יוסף). גם על זאת צריך הדיין לתת את דעתו בשעת הכרעה בחלוקת נכסים, כי ההלכות הצדדיות שהמתדיינים אינם יודעים על אודותן, משנים את ערכו הממוני של החפץ. שהרי בהחלט יתכן שהרוצה את התנור, ומוכן לוותר על הרבה דברים בגללו, יגלה שבמקום בו הוא גר, אין לו אפשרות להניחו, ואז יעמוד התנור בחצר כאבן שאין לה הופכין.
