מתים לעתיד לבא
נידה ע ע"ב
"בן שונמית מהו שיטמא? אמר להן: מת מטמא, ואין חי מטמא.
מתים לעתיד לבא, צריכין הזאה שלישי ושביעי, או אין צריכין? אמר להן: לכשיחיו - נחכם להן. איכא דאמרי: לכשיבא משה רבינו עמהם".
הקשה תוספות למה לא שאלו על בן שונמית אם צריך הזיות. גם ההבדל בין התשובות צריך ביאור.
אלא שבתחילה שאלו על דינו של בן שונמית אם טמא מת הוא.
והתשובה על כך היתה שכיון שקם לתחיה התברר שאין זה מת אלא חי.
והשאלה השניה נבעה מתשובה זו, שהיות שבתחייתו של בן שונמית הוברר שכלל אינו נחשב כמת, האם נאמר כך גם על כל מתי העולם שיקומו לעתיד לבוא, ומשום כך אינם צריכין הזאה לטהרתם?
והתשובה על כך, שמבחינתנו אנו, הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מתים גמורים הם ומטמאים הם. ועל אשר יארע לעתיד לבוא, יהיה אשר יהיה – אין בכך בכדי להשפיע על דינינו עתה.
וטעם הדבר כאמור לעיל במסכת נדה דף כ ע"ב: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. מעיקרא אחזקיה בטמא כיון דחזא לצפרא דאשתני אמר ודאי טהור הוה, ובלילה הוא דלא אתחזי שפיר". כאשר רואים אנו דם ומוות, יודעים אנו שטומאה יש כאן. ואף שלעתיד לבוא בהפציע שחר הגאולה ייראה לנו הכל טהור, ושרק חשכת הגלות גרמה לנו שלא נראה שפיר; אף על פי כן, עתה אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.
