דיוקנו של אביו
סוטה לו ע"ב
"תנא דבי רבי ישמעאל... (בראשית לט, יב) וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר וגו' - באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות? דכתיב: (משלי כט, ג) וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן. מיד: (בראשית מט, כד) וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ".
מנין למדו שיוסף שאב את הכח לכפיית יצרו מדמותו של אביו שנגלתה לו, דוקא?
ולמה בעת יראתו ראה את דמות אביו, במקום לחזות במראות אלהים; והרי העיד בפני אחיו: (בראשית מב, יח) אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא?
ולמה סבר יעקב שבנו מת ולא העלה על דעתו שנשבה לבין האומות, הרי על פי דין לא היתה שום ראיה שמת?
אלא שבכלל האמירה (בראשית לז, לג) טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף אכן כלולה היתה גם האפשרות שנשבה לבין הנכרים, כדברי רש"י (בראשית לז, לג) "חיה רעה אכלתהו - נצנצה בו רוח הקדש, סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר". אך יעקב הדחיק אפשרות זו ולא רצה לפתוח פה לשטן ולהעלותה במפורש על דל שפתיו, שכן גדול צער השביה מצער המות. "דאמר רב: אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה, פלחו לצלמא" (כתובות דף לג ע"ב). ובמיוחד גדול אז החשש להטמעות רוחנית לבין הנכרים. חיה רעה אכלתהו - אין זו האחים שביקשו להורגו, ולא כל אותם שאסרוהו ומכרוהו ועינוהו, אלא דוקא אשת פוטיפר שביקשה להחטיאו ולטורדו מחיי העולם הבא.
ודרש תנא דבי רבי ישמעאל גזירה שוה וַיְמָאֵן - וַיְמָאֵן. באבלו של יעקב נאמר: (בראשית לז, לה) וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם. ובאשת פוטיפר נאמר: (בראשית לט, ז-ח) וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵן.
ללמדנו שלעולם אל יתייאש אדם מאהבתו ומבטחונו בבנו, אפילו אם נדמה שכבר אבד בגופו ונתרחק ברוחו. ומתוך עוצם כוחות מאמציו – כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם (משלי כז, יט), גם בנו חוזה בדמות אביו את השתקפות דמות פני אדם של מעלה, ואת הכח להתגבר בכל הנסיונות.
