ערכו של קשר / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

זכות הירושה הינה אחת מאבני היסוד של מוסד הנישואין, אך מתברר כי אלמנטים שונים, הקשורים למצב היחסים, יכולים להשפיע עליה ולשנותה

שאלה מעניינת שעלתה בהקשר של דיני ירושה במשך הדורות התייחסה למימוש זכות ירושת הבעל את נכסי אשתו, כאשר התפרקו הנישואין זמן קצר לאחר התהוותם. זכות זו מעוגנת בחובות הממוניים ההדדיים שנקבעו במסגרת תנאי הכתובה. לגבי זכות האישה לגבות את כתובתה במקרה של גירושין או של מיתת הבעל זמן קצר לאחר הנישואין, נקבע שמשעת מסירת שטר הכתובה החתום על ידי החתן ועל ידי העדים לכלה מתחת לחופה, תוקף הכתובה הוא ככל שטר מחייב – ללא קשר למה שעלול לקרות לאחר מכן. עצם הסכמת האישה לנישואין היא התמורה להתחייבות של החתן לנאמר בשטר הכתובה.

לעומת זאת, אפשר היה להניח שהנדוניה שמשפחת הכלה הכניסה למסגרת הנישואין ניתנה מתוך הנחה שהחפצים ישמשו את בני הזוג בבניית ביתם. משום כך, במקרה שלא ניתן לממש את הקשר בין בני הזוג בגלל גירושין או מיתת האישה, ייתכן שתתבטל זכות הבעל לרשת נכסים אלו. שאלה זו עולה במסגרת דיון במסכתנו בדף קמו על אודות שאלה מקבילה בדבר הסבלונות – מתנות שנשלחו בתקופת התלמוד על ידי משפחת החתן לכלה בשעת הקידושין-אירוסין שהיו נהוגים אז כשנה לפני החופה.

כך היא לשון המשנה:

"השולח סבלונות לבית חמיו, שלח מאה מנה, ואכל שם סעודת חתן (סעודת אירוסין) אפילו בדינר – אינן נגבין (אין מחזירים את הסבלונות או את ערכם למשפחת החתן, גם אם התבטלו האירוסין); לא אכל שם סעודת חתן – הרי אלו נגבין. שלח סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה – אין נגבין"

נסכם את עקרונות המשנה: אם נקבעו האירוסין בפגישה פורמלית בין המשפחות (הסעודה), המתנות שניתנו לכלה לכבוד אותו אירוע שייכות לה בקניין גמור ואינן חוזרות אפילו אם מתבטלים האירוסין. מתוך שמחת ההתקשרות הקנו בני משפחת החתן לכלה את המתנות בלב שלם. אך אם ברור שכוונת הנותנים היא שהסבלונות ישמשו את בני הזוג בביתם המשותף, אזי אם התבטלו האירוסין המתנות חוזרות למשפחת החתן.

סבלונות

בגמרא מתואר מקרה טראגי של חתן שברוב חיבתו לבחורה שעמדה להיות ארוסתו "שיגר לבית חמיו מאה קרונות של כדי יין ושל כדי שמן ושל כלי כסף ושל כלי זהב וכלי מילת (משי), ורכב בשמחתו, והלך ועמד על פתח בית חמיו והוציאו כוס של חמין (השווה דינר) ומת". כאשר בא המקרה לפני החכמים כדי להחליט אם במצב זה יוחזרו המתנות, קבעו הם קריטריון השונה מזה הננקט במשנה – "סבלונות העשויין להיבלות – אין נגבין, ושאין עשויין ליבלות - נגבין". הגמרא מסיקה שגם אם לא בלו הסבלונות העשויים להיבלות, היות שמדובר בחפצים זולים יחסית, לא הייתה דעת הנותנים לקבל אותם בחזרה אם הנישואין לא יתקיימו בסופו של דבר.

קביעה זו משקפת מגמה שונה מהנאמר במשנה. במשנה הודגשה זכות הכלה לשמור על המתנות אלא אם כן התכוונה משפחת החתן שיהיו לשימוש שני בני הזוג לאחר נישואיהם. מתוך שמחת האירוסין הקנו לה בני משפחת החתן את המתנות בקניין גמור. לעומת זאת, הגמרא מעריכה את המציאות שנוצרה באופן שונה לחלוטין. כל מתנה בעלת ערך ניתנה לכבוד האירוסין בתנאי – גם אם התנאי לא נאמר או נכתב במפורש. אין הסבלונות ניתנים לכלה על ידי משפחת החתן ללא הקשר, אלא בהנחה שיראו את הבחורה המיועדת כאשתו של בנם.

מגמה זו מקבלת חיזוק בסיום הסוגיה. חכם בשם רבין סבא קובע שכמעט תמיד המתנות שהכלה מקבלת באירוסין לא ניתנות בקניין גמור. משום כך היא חייבת להחזירן אם יקרה אסון כלשהו שימנע מהזוג להתחתן, ואף אם לא תמומש כוונת האירוסין בגלל חרטת החתן. "בין שמתה היא בין שמתה הוא, הדר (התחרט) הוא – סבלנות הדרי (חוזרים); מאכל ומשתה לא הדרי (לא חוזרים); הדרא בה איהי (אם היא התחרטה) – הדרא (חוזר) אפילו כישא דירקא (אגודת ירק)".

מגמה זו, שהתקבלה בפסיקת ההלכה של הרמב"ם ושל השולחן ערוך, עקרה כמעט באופן מוחלט את הנאמר במשנה. בדבריהם נאמר, למשל, שגם אם המתנות ניתנו מתוך כוונה מפורשת שישמשו את הכלה בביתה, ולא בביתם המשותף של בני הזוג, ואפילו אם "אכל החתן סעודת חתן" - אם התבטלו האירוסין, כל הסבלונות חייבים לחזור למשפחת החתן.

ועוד, בדברי הרמב"ם והשולחן ערוך מתואר מנהג שהיה מקובל בקהילות מסוימות, שמשפחת החתן קיימה סעודה למכריה לכבוד האירוע או שהיו נותנים צדקה לכבודו. במקרה זה, אם הכלה חוזרת בה לאחר מכן, "משלמת הכול שהרי גרמה לו (לאב החתן) לאבד ממון – והוא שהיה לו עדים כמה הוציא" (שולחן ערוך, אבן העזר, נ). היו גם שסברו שכל מה שנאמר בסוגיה שבמקרים מסוימים הכלה לא תחזיר את המתנות שקיבלה תקף היה רק בתקופת התלמוד, כאשר האירוסין היו "קידושין" של ממש - נתינת טבעת לפני שני עדים ואמירת "הרי את מקודשת וכו'" - אך כאשר במשך הדורות הואחדו טקסי הקידושין והנישואין (החופה וחתימת הכתובה), הקביעה הפורמלית של אירוסין, אפילו בסעודה, מהווה לא יותר מ"שידוכין", ללא כל תוקף משפטי. במקרה זה כל המתנות יוחזרו אם יבוטלו השידוכים – האירוסין.

למרות כל זאת התקיימה מסורת אחרת, בעיקר אשכנזית, ששמרה על עמדת המשנה, כאשר היא מסויגת בשלב הראשון של הדיון בגמרא. אם התקיימה סעודת חתן, גם כאשר מדובר "רק" בשידוכים, ומשפחת החתן הביאה יחד עם המאכל והמשתה גם מתנות שאינן בעלות ערך (כבגדים פשוטים ומתנות העשויות להיבלות), לא יוחזרו המתנות למשפחת החתן אם יתבטל הקשר.

חובה אישית וזכות ממונית

על רקע סוגיית מתנות האירוסין דנה הגמרא בשאלת זכות ירושת הבעל את אשתו במידה שהנישואין מתבטלים מיד לאחר התהוותם. המקרה שנידון הוא של אדם מאורס שנודע לו שאשתו בעלת מום מסוים. הוא ביקש לבדוק אם אכן נכון הדבר, והזמין אותה למפגש בחורבה - מקום שבאותה התקופה יכול היה לשמש כאתר שיש בו פרטיות - אך בשעת המפגש "נפל עליה חורבה ומתה". כאשר נשאלה השאלה אם האיש זוכה לרשת אותה, קבעו חכמים: "הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה, מתה – אינו יורשה". ביחס להבנת המקרה והשלכותיו ישנה מחלוקת בעלת השלכות חשובות.

רבנו יעקב, מבעלי התוספות, נימק את פסיקת הגמרא בכך שבני הזוג היו רק מאורסים, מסגרת שבה לא תקפים החובות הממוניים ההדדיים. חובות אלו חלים רק בשעת החופה ומסירת הכתובה. ואמנם, אם היו נשואים כאשר מתה האישה, גם אם מתה מיד לאחר מסירת הכתובה, היה הבעל יורש את אשתו למרות שלא מומש קשר הנישואין כלל. עצם החתימה על הכתובה מחייבת את שני הצדדים בכל החובות והזכויות הממוניות.

בפירוש רבי שמואל בן מאיר (רשב"ם), הנדפס בחלק ממסכתנו במקום פירוש רש"י, נמצאת גישה שונה מיסודה. רשב"ם טוען שאם היה מדובר בזוג מאורס לא הייתה מתעוררת כל שאלה, שהרי ידוע שאיש זוכה לרשת את נכסי אשתו רק אחרי החופה. על כן הוא מציע שמדובר בזוג שהיה נשוי זמן קצר, והבעל ביקש לגרש אותה במקרה שימצאנה בעלת מום, ו"בתוך כך מתה קודם שנתפייסו". מכאן מסיק רשב"ם "שמי שמתה אשתו מתוך קטטה שיש בדעתו לגרשה, שוב אינו יורשה", כפי שכבר נקבע בהלכה על פי שיטתו במקום אחר בתלמוד. כלומר, היות שהאיש ביטל למעשה את חלקו בקשר עם אשתו, הוא גם ביטל את חלקו בזכויות הממוניות הנגזרות ממנו.

עמדת הרשב"ם נדחתה על ידי כל פוסקי ההלכה מתוך שמירת העיקרון ששטר הכתובה מחייב את שני הצדדים בכל הכתוב בו ובכל הנגזר ממנו, ככל שטר בר תוקף. אלא שהדים מדבריו אכן השתרבבו לתוך הפסיקה. גדול המסכמים של הפסיקה האשכנזית, רבי משה איסרליש (רמ"א), קבע מצד אחד כנגד רשב"ם: "כל זמן שלא נתגרשה אף על גב שנתן עיניו לגרשה יורשה"; אך באותה נשימה הוא מסייג – "המורד על אשתו או מדירה (בנדר שאסור לה לקיים איתו יחסי אישות), ואינו נוהג עמה מנהג אישות, יש אומרים דאם מתה אינו יורשה" (אבן העזר צ, ה).

לכאורה קשה מאוד להתאים בין הפסקים הללו. הרי נפסק להלכה שבעל שהחליט לגרש את אשתו, אסור לו לקיים עמה יחסי אישות, לפי שמן הסתם אלו יתקיימו רק לשם הנאתו המוחצנת והפיזית. ובמה שונה זה ממקרה של מורד?

נדמה שבסתירה הפנימית בפסיקת הרמ"א קיימת הבחנה דקה בשורש ההתקשרות בין איש ואישה. הנישואין המתהווים בשעת החופה ובמסירת הכתובה חולשים על רבדים שונים בחיי בני זוג. הם מכוננים משפחה כיחידה שתתפקד בהצלחה ברובד הכלכלי מתוך סידור החובות והזכויות הממוניות בין בני הזוג, בד בבד עם כינונה כמסגרת לכריתת ברית אישית לבניית חיים משותפים מתוך קשר של אינטימיות. מצד אחד, על רקע זה יש לראות את הכתובה כשטר ככל החוזים. כמו שהחתימה עליו מקנה לו תוקף משפטי, כך אפשר גם לבטלו. אך עד הביטול הממשי של החוזה כל הנאמר בו נשאר תקף, מה שנותן ביטוי למרכזיות של המימד החוזי הממוני של ההתקשרות. מצד שני, אין להפר במכוון את החובות האישיים במסגרת חיי האינטימיות המשותפים ולטעון יחד עם זאת שהזכויות הממוניות ממשיכות להתקיים. אין לכל צד הזכות לבקש לקיים את הנאמר בתנאי הכתובה מתוך המשך מסגרת המשפחה ברובד הממוני בשעה שהוא מצהיר במפורש שהמימד האישי והאינטימי מופר.

מי שנתן עיניו לגרש את אשתו לא יקיים איתה יחסי אישות כחלק מתהליך ההתרחקות והתפרקות הקשר. זה לגיטימי, ואף רצוי, אך לא מבטל את החובה לקיים את הזכויות המגיעות במסגרת תנאי הכתובה עד הגירושין עצמם. אבל מי שבכוונה "מורד באשתו או מדיר אותה" מקיום יחסי אישות איתו, ועושה זאת כהתנהגות מכוונת כחלק מהקשר עם אשתו, מבטל את יסוד ההתקשרות ואיתו את זכותו הממונית לרשת אותה.