לא לשכוח את עצמך / רפי זברגר

נידה נה ע''א
  

הקדמה

למדנו במשנה בתחילת המסכת בין היתר כי זוב היוצא מן הזב, מטמא רק כשהוא לח, אך זוב יבש אינו מטמא. 
נלמד במאמרנו את המקור לדין זה. 
 

הנושא

זוב מנלן?
מהו המקור מן התורה לטומאה של זוב היוצא מן הזב? 
דתניא (ויקרא ט''ו, ב'): דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא - לימד על הזוב שהוא טמא.
המילה זוֹבוֹ טָמֵא לכאורה מיותר בפסוק, שהרי כבר כתוב כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ , אלא בא ללמד שלא רק האדם עצמו מטמא, אלא גם זובו היוצא ממנו מטמא. 
והלא דין הוא - לאחרים גורם טומאה, לעצמו לא כל שכן. 
שואלת הגמרא: מדוע צריך פסוק ללמד אותנו כי הזוב מטמא, והרי אפשר ללמוד זאת מקל וחומר באופן הבא: אם הזוב גורם לאדם (שהזוב יצא ממנו) להיטמא, בוודאי שהזוב בעצמו יהיה טמא. 
שעיר המשתלח יוכיח, שגורם טומאה לאחרים - והוא עצמו טהור.
הגמרא דוחה את הנחת היסוד של הקל וחומר. אמרנו כי דבר הגורם טומאה לאחרים, בוודאי ''יגרום'' טומאה לעצמו. מוכיחה הגמרא מדין שעיר המשתלח ביום כיפור כי אין הנחת יסוד זו נכונה. למדנו בדיני עבודת יום הכיפורים בספר ויקרא (ט''ז, כ''ו): וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה, 
כי הכהן המשלח את השעיר המשתלח (מבית המקדש כדי להשליכו מהר גבוה, ובכך מכפר על חטאות בני ישראל) נטמא וחייב לטבול, לעומת זאת השעיר עצמו אינו נטמא. אם כן מצאנו: גורם טומאה לאחרים, והוא עצמו אינו נטמא. 
אף אתה אל תתמה על זה: שאף על פי שגורם טומאה לאחרים הוא עצמו טהור. תלמוד לומר: זוֹבוֹ טָמֵא - לימד על הזוב שהוא טמא.
לאור זאת אומרת הגמרא, גם אצלנו אין קל וחומר. בהחלט ייתכן כי הזוב גורם טומאה לאדם שיצא ממנו הזוב, אך הזוב עצמו אינו מטמא. לכן צריך את הפסוק זוֹבוֹ טָמֵא כדי ללמד אותנו כי הזוב עצמו גם מטמא. 
ואימא הני מילי במגע, אבל במשא לא, מידי דהוה אשרץ?
ממשיכה הגמרא ושואלת: הפסוק לימד אותנו כי הזוב מטמא. אך מניין אנו יודעים כי הזוב מטמא גם במשא, כפי שלמדנו במשנה הקודמת? הרי יש לנו ''אב טיפוס'' כמו השרץ אשר מטמא רק במגע, גם זאת למדנו במשנה הקודמת.
אמר רב ביבי בר אביי: במגע לא איצטריך קרא, דלא גרע משכבת זרע, כי איצטריך קרא למשא.
רב ביבי מתרץ ואומר כי הפסוק מלמד אותנו את ''הלימוד הראשון'' שאינו ידוע. את טומאת הזוב במגע אנו יודעים שהרי הזוב מוקש לשכבת זרע שהוא מטמא במגע. לכן, הפסוק המלמד אותנו ''לימוד חדש'' בזוב, כי הוא מטמא גם במשא ולא רק במגע. 
 

מהו המסר

פרכת הקל וחומר משעיר המשתלח לימדה אותנו כי ישנן דברים ה''גורמים'' משהו לאחרים, אך לעצמם אינם ''גורמים''. 
ניתן לומר כלל זה גם ביחס לאנשים. שהרי ישנם אנשים הדואגים לעשות טוב לאחרים, ואולי אפילו הרבה טוב, אך ''שוכחים'' את עצמם, לא דואגים לגופם, לנפשם ולמשפחתם. 
נכתב במשלי (י''א, י''ז): גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד, וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי המלמד אותנו כי אדם אשר ''אינו שוכח את עצמו'' ועושה גם טוב לעצמו ( גֹּמֵל נַפְשׁוֹ ) – הרי הוא אִישׁ חָסֶד (או במובן שגומל חסד לעצמו, או במובן שאם הוא דואג לעצמו, ידאג כנראה גם לאחרים..). אך אדם אשר שוכח את עצמו ולא דואג לנפשו (עֹכֵר שְׁאֵרוֹ) הרי הוא אַכְזָרִי לעצמו. 
בדיני טומאה וטהרה מצאנו כי ישנם דברים הגורמים טומאה לאחרים, אך לא גורמים לעצמם להיות טמאים. בדאגות של חיי יומיום אין הדבר ראוי ונכון. כפי שלמדנו מן הפסוק בספר משלי. יש חובה ואחריות לכל אחד ואחד לדאוג לעצמו, ולמשפחתו, לא פחות, ואולי אף יותר מאשר דאגה לאחרים. 
כשם שלמדנו במסכת כתובות (נ'.) על תקנת אושא בנוגע להלכות צדקה: "אל יבזבז יותר מחומש" , אלא צריך להשאיר לעצמו לפחות שמונים אחוז מכספו, נוכל אולי לומר כי גם בנושאים אחרים, יש להשאיר לעצמו ולסביבתו זמן וכוח לא קטן, ולא ''לבזבזו'' רק על צורכי ציבור וכדו. גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]