להשפיע בחוץ כמו בפנים / הרב אורי גמסון
חסידות על הדף
שבת ב ע"ב
אמר רב אשי: תנא, הכנסה נמי הוצאה קרי לה.
מה עדיף, לשבת בתוך ד' אמות של קדושה וטהרה או לצאת בכדי לקרב ולפעול בחוץ?
מסתבר שזו איננה דילמה פשוטה, אך מי שעושים דבר כזה תדיר הוא הצדיקים הגמורים. העניין הוא שסודם של הצדיקים הוא שגם כאשר הם "יוצאים" כביכול, אין זה כי אם חלק ממהלך עמוק הרבה יותר של התכנסות פנימה לתוך המטרות הרוחניות שלהם.
אחד הצדיקים המפורסמים שיצא בעל כרחו ממקומו בכדי ללכת למקום שייצג את ההיפך הגמור מכל מה שהוא היה קשור אליו היה יעקב שיצא מבאר שבע והלך לחרנה.
רבי יהודה לייב מזאקליקוב (תלמידו של רבי אלימלך מליז'נסק), בספרו ליקוטי מהרי"ל (פרשת ויצא) עוסק במהותה של יציאה זו.
האם יעקב הושפע מהירידה לחרן? האם הדברים פגעו בו באיזו שהיא צורה?
עונה על כך רבי יהודה לייב, כי מהלך זה של יעקב הוא מהלכו של כל צדיק, שכן חלק מעבודתו של הצדיק היא להשפיע ולתקן את העולם שסביבו כך שגם הוא יאיר באור של קדושה וטהרה.
אסמכתא לדבריו הוא מביא מתוך הסוגיה הפותחת את מסכת שבת, שכן כאשר הגמרא מתייחסת לפעולת ההכנסה, היא כוללת גם אותה תחת ההגדרה ההלכתית "הוצאה", משום שהן הוצאה והן הכנסה הן דבר אחד.
כך גם כאשר הצדיק יוצא ועושה פעולות פשוטות שאינן לכאורה שייכות לעולמו של בית המדרש או הקדושה, כמו לאכול או לעשות פעולות גשמיות אחרות ("הוצאה"), אין זה כי אם חלק ממהלך אחד גדול של קדושה ("הכנסה") שבו היציאה והכניסה שזורות האחת בשניה.
על יסוד זה הוא גם מסביר את דברי הגמרא (בבא מציעא קז, א) על הפסוק "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" – שתהא יציאתך מן העולם בלא חטא כביאתך, ושואל כיצד אפשר לומר על פטירה של אדם לשון ברכה – "ברוך אתה בצאתך", והרי לכאורה זוהי מציאות שהיא היפך הברכה לגמרי?
לכן הוא עונה כי דברי הגמרא אינם מתייחסים לפטירתו של האדם, אלא ל"יציאתו", למהלך שלו לצאת מתוך ד' אמותיו אל החוץ, שגם יציאה זו חייבת להיעשות כחלק ממהלך של ברכה, ולא ח"ו כמהלך שיביא עימו ירידה מדרגתו הרוחנית.
כאשר אדם אכן רואה את היציאה כחלק ממהלך הכניסה, ופועל ביציאתו כבכניסתו, מובטח לו שלא זו בלבד שלא יהיה זה חטא, אלא שההתכנסות אחר כך תפעל באין ערוך יותר מאשר פעלה קודם.
