הכרת הטוב / רפי זברגר

נידה נ ע''א
  

הקדמה

היום נלמד את המשנה האחרונה במבנה של: a גורר את b, אך b אינו בהכרח גורר את a. 
כדי להבין את הגמרא שעל משנתנו, נלמד קטע גמרא ממסכת ברכות (מ''ד:) אשר מהווה גם פרומו למסכת הבאה:
אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי מִשּׁוּם רַבֵּינוּ: עַל הַבֵּיעָא וְעַל מִינֵי קוּפְרָא, בַּתְּחִלָּה - מְבָרֵךְ שֶׁהַכֹּל, וּלְבַסּוֹף - בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְכוּ', אֲבָל יַרְקָא - לָא.
רב יצחק בר אבדימי פסק כי על ביצים ובשר מברכים לפני אכילתם ''שהכל'' ולאחריהם ''בורא נפשות רבות'', אך על ירק מברכים רק ברכה ראשונה (בורא פרי האדמה) ולא מברכים ברכה אחרונה. 
וְרַבִּי יִצְחָק: אָמַר אֲפִילּוּ יַרְקָא, אֲבָל מַיָּא לָא.
רב יצחק חולק וסובר כי גם על ירק מברכים ברכה אחרונה (''בורא נפשות רבות'') אך על מים לא מברכים ברכה אחרונה, 
וְרַב פָּפָּא אָמַר: אֲפִילּוּ מַיָּא. 
ואילו רב פפא פוסק כי גם על מים מברכים ברכה אחרונה (''בורא נפשות רבות'').
 

הנושא

כל הטעון ברכה לאחריו - טעון ברכה לפניו, ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו:
אם מברכים על משהו לאחר עשייתו (בהמשך נלמד כי אין הכוונה בהכרח על ברכות הנהנין שעל מאכל ומשקה), בוודאי מברכים עליו גם לפני עשייתו. אך יש דברים שמברכים עליהם לפני עשייתם ולא מברכים לאחר עשייתם. 
לאתויי מאי?
כמו בכל המשניות אשר למדנו לעיל שנכתבו באותו מבנה, גם כאן שואלת הגמרא, מהו חידושה של המשנה. במילים אחרות: על מה מברכים לפניו ואין מברכים לאחריו?
לאתויי ירק.
עונה הגמר כי חידושה של המשנה בדין ירק אשר עליו מברכים רק ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה. 
ולרבי יצחק דמברך אירק לאתויי מאי?
תשובת הגמרא נכונה לפי רבי יצחק בר אבדימי, אך שואלת הגמרא, מהי חידושה של המשנה לפי רבי יצחק המחייב לברך ברכה אחרונה גם על ירקות? 
לאתויי מיא.
עונה הגמרא כי חידושה של המשנה לפי רבי יצחק הוא דין ברכה על מים, שאין מברכים אחרי שתייתו. 
ולרב פפא דמברך אמיא לאתויי מאי?
ממשיכה הגמרא להקשות, לאור לימודנו בהקדמה: מהי חידושה של המשנה לדעת רב פפא המחייב לברך ברכה אחרונה גם על מים?
לאתויי מצות.
עונה הגמרא כי החידוש הוא ברכת המצוות. על המצוות כמו שופר, לולב, ציצית ועוד מברכים רק לפני עשייתן אך לא לאחר עשייתן. 
ולבני מערבא, דמברכי בתר דסליקו תפילייהו: אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמור חוקיו, לאתויי מאי?
הגמרא לא מרפה וממשיכה: בארץ ישראל היו מברכים אחרי חליצת תפילין בעת שקיעת החמה ברכת ''לשמור חוקיו''. 
חלק מן הראשונים סוברים כי בארץ ישראל היו שברכו לאחר כל מצווה, כמו בחליצת תפילין גם בעת הסרת ציצית, לאחר נטילת לולב וכן הלאה. אם כן שואלת הגמרא, לפי שיטה זו של בני ארץ ישראל, מהי חידושה של משנתנו?
לאתויי ריחני.
עונה הגמרא ומסיימת את הסוגיא: ברכה על הריח מברכים רק לפניה ולא לאחריה, וזהו חידושה של המשנה. 
רש''י נותן טעם לכך: ''דהנאה מועטת היא''. כלומר, הנאה מן הריח היא הנאה לזמן קצר מאוד, ולאחר זמן זה הוא מתפוגג, בניגוד להנאה מאוכל ושתיה אשר "נשארת" זמן רב יותר, ולכן אין לברך על בשמים ברכה אחרונה. 
 

מהו המסר

הסברו של רש''י מלמד אותנו כי בזמן הברכה יש עדיין ליהנות מן הדבר ורק במצב זה מברכים. מכיוון שהנאה מן הריח מתפוגגת תוך זמן קצר ו''אינה משאירה עקבות'' בגופו של הנהנה, אין לברך ברכה אחרונה. 
יש לציין ולהוסיף כי כידוע, ''אין ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה'' ולכן בכל מקרה יש לברך לפני ההנאה (כמו גם לפני קיום המצוה). 
הרב קוק בספרו עין איה על מסכת ברכות (ו', א') מבדיל בין משמעות ברכה לפני המעשה וברכה שלאחריו: 
ברכה שלפניה היא ההנאה האנושית-הרוחנית גם בכל הדברים הגשמיים. ראוי שיותר יתענג על הידיעה במעשה ה', ביצירת כל דבר שהוא נהנה ממנו לרומם את נפשו האנושית.
וברכה שלאחריה היא ההכרה בחסד במה שנוגע לנפשו ועמידתו וקיומו ע"י מוצא פי ה'.
אם כן, ה''ברכה הראשונה'' היא הנאה רוחנית הבאה מתוך הנאה גשמית, ו''הברכה האחרונה'' היא מדין ''הכרת הטוב''. 
לאור זאת נוכל להבין את הפטור מברכה אחרונה כאשר אוכלים פחות משיעור כזית, או שותים פחות מרביעית:
רש''י בתחילת פרק ו' במסכת ברכות אומר כי שיעור מועט כזה "אינו מוגדר כאכילה/שתיה", ולכן כביכול "אין הנאה" כדי להכיר עליה תודה. אולי כך נוכל להסביר גם את רש''י אצלנו, ולומר כי הנאה מועטת מן הריח "אינה מוגדרת כהנאה" (כמו פחות משיעור שאינו מוגדר כאכילה), ולכן "אין צורך להודות" עליה. 
למדנו היום כמה גדול כוחה של הכרת הטוב, והכרת תודה לכל מי שעשה דבר מה עבורנו. אדם אשר מכיר טוב לאחרים בסופו של דבר גם מאמין בקדוש ברוך הוא, הטוב ומטיב לכל אחד ואחד מאיתנו. הלוואי שנזכה.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]