סקר
ממתי אתה בדף היומי?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 

 

יין עד שלא נתן לתוכו מים אין מברכין עליו בורא פרי הגפן – גפן היין

 

"אין מברכין על היין. תנו רבנן: יין, עד שלא נתן לתוכו מים אין מברכין עליו בורא פרי הגפן אלא בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים, משנתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים: בין כך ובין כך מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין הימנו לידים" (ברכות, נ ע"ב). 


שם עברי: גפן היין    שם באנגלית:   Common Grape Vine   שם מדעי:  Vitis vinifera

שם נרדף במקורות: גופנא, גופן, ענבא, ענבה    


נושא מרכזי:  חשיבות נתינת המים ביין

 
בספרות חז"ל, במפרשים ובהלכה אנו לומדים שהיין החי לא היה ראוי לשתייה ולכן "מזגו" אותו כלומר דיללו אותו במים או בשלג. היין המדולל נקרא בלשון חז"ל "יין מזוג". לגבי מראות דמים נאמר במשנה בנגעים (פ"א מ"ב): "הפתוך שבשלג כיין המזוג בשלג, הפתוך שבסיד כדם המזוג בחלב דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: אדמדם שבזה ושבזה כיין המזוג במים וכו'". מפרש רע"ב: "כיין המזוג בשלג - שלבנוניתו מרובה ואדמימות שבו מועט". מתוך המקורות משתמע שיין שאינו מדולל אינו ראוי לשתייה ולכן אינו ראוי לברכה. אין בהם הסבר מדוע יין כזה אינו ניתן לשתייה ועל כך אנו לומדים מדברי המפרשים.

במשנה בברכות (פ"ז מ"ה) נאמר: "... אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים מברכין". מפרש הרמב"ם: "... והיה יינם חזק אינו ראוי לשתיה עד שנמזג הרבה, ולכן אין ראוי לברך עליו בורא פרי הגפן לדעת ר' אליעזר עד שימזגנו, לפי שקודם המזיגה אינו נחשב יין כיון שאינו ראוי לשתיה. ואין הלכה כר' אליעזר". לגבי כוס של ברכה אין מחלוקת וחכמים מודים לרבי אליעזר: "... אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מודים חכמים לרבי אליעזר בכוס של ברכה, שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים(1). מאי טעמא? אמר רב אושעיא: בעינן מצוה מן המובחר. ורבנן למאי חזי? אמר רבי זירא: חזי לקורייטי" (ברכות, נ ע"ב). מפרש רש"י: "אין מברכין עליו בורא פרי הגפן - לפי שהיה יינם חזק מאד ואין ראוי לשתיה בלא מים, הלכך אכתי לא אשתני למעליותא ולא זז מברכתו הראשונה, והרי הוא כענבים, וברכתו בורא פרי העץ ... לקורייטי - פיישו"ן (משקה, רפואה) בלעז, ובלשון חכמים: אנומלית ואלונתית". הלעז פיישו"ן מתייחס למילה poison כלומר רעל. שיקויים רפואיים רבים היו מבוססים על רעלים שבכמות קטנה שימשו כתרופה(2). "ת"ר: יין מבושל ואלונתית של עובדי כוכבים אסורין, אלונתית כברייתא מותרת. ואיזו היא אלונתית? כדתניא גבי שבת: עושין אנומלין ואין עושין אלונתית, ואיזו היא אנומלין ואיזו היא אלונתית? אנומלין יין ודבש ופלפלין, אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון, דעבדי לבי מסותא"(3) (עבודה זרה, ל ע"א).

רבים מתחבטים בשאלה האם אכן היין בתקופת חז"ל היה "חזק" יותר מהיינות בני זמננו ואם כן כיצד הדבר ייתכן? השמרים מפרישים בתהליך התסיסה כוהל שבסופו של דבר חוסם את פעילותם. מסיבה זו ריכוז הכוהל ביין שהוכן בתסיסה טבעית איננו יכול לעלות על 14%-15%. לפני שאפנה להציע הסברים לתופעה עלי להזכיר שבספרות חז"ל אין הסבר ספציפי לצורך במיהול והמונח "יין חזק" מופיע לראשונה בדברי הראשונים מבלי שברור לנו בדיוק מהו. מעניין לגלות שמזיגת היין לא הייתה מנהג ייחודי לעם ישראל אלא רווח בתרבויות הקלאסיות של אותה העת. המידע השאוב מספרות העמים עשוי להאיר את האמור בספרות חז"ל. על פי הסברו של ז. עמר עמר (ראו את המקור למטה) השאלה בה פתחנו כלל אינה קיימת משום שהמונח "יין חזק" בדברי הראשונים איננו בהשוואה ליינות המקובלים היום אלא בהשוואה ליינות שהיו מוכרים באירופה. הדבר משתמע מכמה מקורות. הראבי"ה (ח"ב, פסחים, סי' תקכ"ה) שחי באשכנז כתב: "ובימיהם היו מקפידין למזוג היין במים… ואנו שיין שלנו חלש אין צריך כלל מזיגת מים". "חוזק היין" כלומר ריכוז הכוהל תלוי באחוז הסוכר בתירוש. באזורים חמים ושטופי שמש ריכוז הסוכר בענבים גבוה יותר. באזורים צפוניים, גבוהים וקרים, שבהם שוררת טמפרטורה נמוכה ואין חשיפה מספיקה לקרינת השמש, לא מתאפשרת הבשלה מספקת של הענבים דבר המשפיע על היכולת לייצר כמות גבוהה של סוכרים.

בארצות אירופה הממוקמות בין קווי הרוחב 45-50 היין שהתקבל באופן טבעי היה לרוב חלש ביותר, בטווח שבין 6%-10% כוהל (ובאזורים צפוניים וקרירים כ-6%-8%). לעומת זאת באזורים שבהם קיים אקלים חם, כמו עיראק, ארץ ישראל וסוריה וארצות נוספות הממוקמות בין קווי הרוחב 30-40, רמת הסוכר הממוצעת היא 23%-25% ולעיתים אף 30% סוכר ויותר וכתוצאה מכך אחוז הכוהל גבוה יותר ומגיע אף ל – 14%. באזורים שבהם האקלים החם מתון יותר, כמו צפון ספרד ודרום צרפת, בין קווי הרוחב 40-45 לערך, ריכוז הכוהל ביין הוא בערך ביניים בין 11%-12%. המסקנה המתבקשת מערכי "חוזק יין" אלו שאין לנו צורך לחפש מנגנונים שיסבירו כיצד היין הקדום הכיל כוהל בריכוז גבוה מהידוע בימינו משום שגם בעת העתיקה היין שהגיע מאזורים חמים הכיל ריכוזי כוהל הקרובים לידוע בימינו.

לסכום: כוונת המפרשים בביטוי "יין שלהם" איננו בניגוד ליין בתקופתם או תקופתנו אלא בניגוד ליין שהופק בארצות כמו ארץ ישראל ובבל בהשוואה ליין באשכנז. אין בכוונתי לטעון שאחוז הכוהל ביין הקדום לא היה עשוי להיות גבוה יותר בעזרת שיטות עיבוד גפנים או זני שמרים שונים ועמידים יותר לכוהל (וכך נוכל להבין את פירוש הרמב"ם). יחד עם זאת קשה להניח שהיה שונה ברמה גבוהה עד כדי צורך במיהול רב. השאלה שצריכה להשאל, אם כן, היא מדוע נהגו "למזוג" את היין דבר שאיננו מקובל בימינו.

כבר החל מהתקופות הקלאסיות קיימות עדויות למזיגת (דילול) יין במים (או בשלג כאשר רצו להגישו קר) כחלק בלתי נפרד משתייתו. תאורים אלו מופיעים בכתבי הומרוס, פלאטו, פליניוס ועוד. היוונים האמינו שרק ברברים שותים יין לא מזוג. באספות של אנשי החברה הגבוהה היוונית היין נמהל במים עד שהיה 25%-40% מהמשקה. המטרה הייתה לשתות במהלך כל הלילה ולהיות מבוסם ועליז אך לא שיכור עד כדי שינה או הקאה. משרידים אורגניים בכלים שנמצאו באתרים ארכיאולוגיים ניתן היה להסיק שבעולם העתיק היין נצרך כתערובת מגוונת שכללה חומרים נוספים. בירה, יינות של פירות שונים (גם פירות יער), עשבים, תבלינים, מי ים ועוד. במשתה מלכותי בטורקיה שנערך לפני כ – 2,700 שנה המוזמנים שתו משקה שהורכב מיין ענבים, שיכר שעורה ומי דבש.

בתקופה זאת רווחה אמונה שיין לא מזוג אף עלול להמית את השותה. מסופר שהמלך הספרטני קלאומנס הראשון יצא מדעתו לאחר שתיית יין לא מזוג. דווח שהמנהיג הגאלי ברנוס התאבד בעזרת שתיית יין חי. עדויות אלו נשמעות מוזרות גם אם נקבל את הטענה המקובלת שההבדל העיקרי בין היינות היוונים והרומאים והיינות בני זמננו הוא תכולת הכוהל. אמנם ריכוז הכוהל ביינות העת העתיקה היה 15%-20% בהשוואה לרוב היינות בני זמננו שריכוז הכוהל בהם הוא 10%-12% אך אין בריכוז זה כדי להמית בשתייה מתונה.
 

הסיבות לצורך בדילול יין

הסברים רבים ניתנו לצורך לדלל את היין. ראשית יש להזכיר את סכנת המוות או הנזק שריחפה על השותה יין לא מזוג לפי האמונה שרווחה באותה עת. כאמור, גם אם נניח שריכוז הכוהל ביין הקדום היה גבוה יותר אין הוא מגיע לשיעורים מסוכנים כאשר מדובר בשתייה של כמות סבירה. לענ"ד הדילול נועד לאפשר שתייה מרובה לאורך מסיבות יין שהיו מקובלות בתרבויות הקלאסיות ונמשכו לילות שלמים. צריכת כוהל (אתנול(4)) בכמות גדולה, אכן, עלולה לגרום למוות. ייתכן מאד שבהעדר "משקאות קלים" ולאור העובדה שאיכות מי השתייה בתקופה זאת היתה ירודה שימש היין המדולל כמשקה עיקרי. מומחה יין בשם Dr. Vinny, טען שמנקודת מבט טכנית נכון יותר לומר שהיונים והרומאים מזגו יין לתוך המים מאשר מים לתוך יין. היין שימש כאמצעי לטהר(5) ולשפר את טעמם של מקורות המים שבמקרים רבים היו מעופשים. על פי האודיסיאה של הומרוס היחס הוא של 20 חלקי מים וחלק אחד יין ופליניוס הציע יחס של 1:8. בכתבים אחרים מתקופה זו היחס קרוב לנאמר במקורותנו 3 או 4 חלקים מים לחלק אחד של יין (ראו ב"הרחבה"). לאור הסבר זה כמובן אין צורך בדילול יין בימינו. למעשה גם היום קיימות דוגמאות רבות להפחתת השפעת הכוהל. הדבר נעשה לא רק על ידי מיהול במים אלא גם על ידי הוספת מים מוגזים, קרח או מיץ פירות. יש המשתמשים ביין כדי לייצר בעת הארוחה "משקה קל" תוצרת בית.

כיוון מחשבה שונה ניתן על ידי מומחה מזון בשם Harold McGee שרעיונותיו, אותם הוא מפיץ בסמינרים ומאמרים, זכו להתייחסות רבה במרשתת(6). הוא מציע לדלל יין ומשקאות חריפים נוספים על מנת לשפר את טעמם. לדבריו נוטות תרכובות הטעם והריח האופייניות ליין ומשקאות אלכוהליים אחרים להצמד למולקולות של הכוהל. ככל שריכוז הכוהל עולה הקשר של תרכובות הטעם והריח למולקולות שלו מתחזק ומתהדק. בתנאים אלו תחושת ה"בעירה" של הכוהל מתחזקת ומאפילה על טעמו של המשקה. הוספת מים למשקה לא רק מוהלת אותו אלא גם משחררת את תרכובות הטעם והריח ומגבירה את חווית הטעם. בניגוד ל - Dr. Vinny הרי ש - McGee סבור שמזיגת היין רצויה גם בימינו (לתשומת לבם של הנוהגים למזוג יין גם היום מסיבות הלכתיות).

הצעה הפוכה שבה נתקלתי במרשתת היא שהדילול נועד לשפר את איכות היין (ולא של המים). על פי הצעה זאת היין של העת העתיקה היה שונה מאד מהיין בן זמננו. אמנם הוא נעשה ממיץ ענבים תוסס אך לא היה צלול כיינות המוכרים לנו. הוא הכיל משקעים וחומר מרחף כזגים, גבעולים, גרעינים, חרקים וחומרים צמחיים ואנימליים שנלכדו בין הענבים באשכולות הנסחטים. הוספת המים נועדה לשפר את טעמו ומרקמו של היין. לענ"ד ניתן להציע פיתוח נוסף להסבר זה מתוך דברי הראשונים כמו למשל התוס' בעבודה זרה (כט ע"ב) המסתמך על דברי הגמרא:

"אי משום אנסוכי חומץ לאו בר ניסוך הוא - מכאן היה נראה להתיר חומץ שלנו במגע עובד כוכבים וגם רבינו משולם התירו. ור"ת הקפיד עליו ואמר כי אין אנו בקיאין בטיב חומץ כי מעשים בכל יום בדעות חלוקות יש קורין אותו חומץ ויש קורין אותו יין ובהמוכר את הספינה (ב"ב דף צו.) נמי פליגי בריחיה חלא וטעמיה חמרא וגם על הבוסר שהתיר רבינו משולם במגע עובד כוכבים משום דמה שיוצא ממנו נקרא מים וכו'".

יש בדברי התוס' עדות לאיכותו הירודה של היין. בתקופתם, ועל אחת כמה וכמה בעת העתיקה, התססת התירוש התבצעה בכלים שלא תמיד היו אטומים לחלוטין לחדירת אוויר ולכן התקיימה בהם גם פעילות של חיידקי חומצה אצטית. התוצר שהתקבל היה תערובת של יין וחומץ. בדירוג היינות ברומא יין זה נחשב לשני באיכותו ונקרא Posca. משקה זה היה מורכב מיין חמוץ שעדיין לא הפך לחומץ גמור וממים. הוא היה פחות חומצי מחומץ ועדיין שמר על הטעם והמרקם של יין. יין זה היה היין המועדף באספקה של הצבא הרומאי בגלל תכולת הכוהל הנמוכה בו.
 

       
צילם:  André Karwath   צילם: André Karwath

   

הרחבה

בצד יחסי הכמויות במיהול הידועים לנו מהספרות הכללית הרי שהדבר מפורש גם במקורותינו. היחס המקובל היה חלק אחד יין חי על שלושה חלקים של מים. ביינות "חלשים" כמו היין השרוני היחס היה שונה: "תנינא: המוציא יין כדי מזיגת כוס, ותני עלה כדי מזיגת כוס יפה. וקתני סיפא: ושאר כל המשקין ברביעית. ורבא לטעמיה, דאמר רבא: כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא. אמר אביי: שתי תשובות בדבר, חדא: דתנן, והמזוג שני חלקי מים ואחד יין, מן היין השירוני. ועוד: מים בכד ומצטרפין! אמר ליה רבא: הא דקאמרת שני חלקי מים ואחד יין מן היין השירוני יין השירוני לחוד, דרפי. אי נמי, התם משום חזותא, אבל לטעמא בעי טפי. ודקאמרת מים מכד ומצטרפין לענין שבת מידי דחשיב בעינן, והא נמי הא חשיב"(7) (שבת, עז ע"א). היין השרוני מוזכר במשנה בנדה (פ"ב מ"ז): איזהו אדום? כדם המכה, שחור כחרת ... וכמזוג שני חלקים מים ואחד יין מן היין השרוני.

על פי גרסה אחת בגמרא (נדה, כא ע"א) ניתן להסיק שהיה גם יין שלא היה צריך למזוג אותו: "השרוני נידון ככרמלי, חי - ולא מזוג, חדש ולא ישן". ברש"י אנו מוצאים שתי גרסאות: "השרוני - מזוג. נידון ככרמלי חי - דהכי נמי בדקי בכרמלי חי ואית דגרסי כשרוני נידון הכרמלי"(8)

במפרשים אנו מוצאים שתי מסורות לזיהוי המקום הנקרא שרון. הריבמ"ץ (כלאים, פ"ב מ"ו) פירש: "שרוני. פירש בערוך פירוש בקעה, מן והיה העקוב למישור, בשביל ירוש' שהיא בנויה בהרים, וכשתרד ממנה אל המישור, כגון לוד וחברותיה, שמן שרון, שנ' הדר הכרמל והשרון, ואני אומר חבצלת השרון, ויש אומרים מקום, ועל זה הפירוש אנו סומכין". הרמב"ם (כלאים, פ"ב מ"ו): "ומלא העול השרוני, ר"ל רוחב העול שחורשין בו במישור והוא רחב. ושם השפלה והמישור שרון. במסכת נדה (פ"ב מ"ו) הוא מייחס את מקור היין לארץ ישראל: "ויין השרוני יין הדליות הנטועות בשרון של ארץ ישראל". באופן דומה פירש רע"ב (נדה, פ"ב מ"ו): "שני חלקים מים ואחד יין מן היין השרוני - הבא מארץ השרון, מקום ידוע בארץ ישראל. פירוש אחר, יין העשוי מן הגפנים הנטועים בבקעה ובעמק. לשון חבצלת השרון".
 

       
צילם:  André Karwath   צילם: André Karwath

 
  


(1) עד ימינו יש הנוהגים להוסיף מים ליין המשמש לברכה.
(2) שמות של בעלי חיים רעילים רבים כוללים את תואר השם "רפואי". למשל: חומט רפואי, רפואנית,
(3) פירוש: תנו רבנן [שנו חכמים]: יין מבושל ואלונתית של גוים אסורין בהנאה, משום שתחילתם יין, אלונתית כברייתא [כבריאתה מתחילתה] שעשה אותה ישראל מותרת, למרות שהיא עתה בידי גוי. ומסבירים: ואיזו היא אלונתית? כדתנן גבי [כמו ששנויה בברייתא אצל] שבת, ששנינו שם: עושין בשבת אנומלין ואין עושין בה אלונתית, ואיזו היא אנומלין ואיזו היא אלונתית? אנומלין הוא משקה שיש בו תערובת יין ודבש ופלפלין, והריהו משקה כשאר משקים. אלונתית הוא משקה מעורב מיין ישן ומים צלולין ואפרסמון, דעבדי לבי מסותא [שעושים לבית מרחץ] כדי לשתותו אחרי הרחצה, וכיון שהוא עשוי לרפואה אין עושים אותו בשבת.
(4) הכוהל מתנול מסוכן גם בריכוזים נמוכים.
(5) לכוהל שביין הייתה פעילות אנטי-בקטריאלית חזקה..
(6)  "To Enhance Flavor, Just Add Water".
(7) פירוש: תָּנֵינָא [שנינו] במשנה מעין זה: הַמּוֹצִיא יַיִן אינו מתחייב אלא אם כן הוציא בשיעור כְּדֵי מְזִיגַת כּוֹס, וְתָנֵי עֲלָהּ [ושנינו עליה, על הלכה זו]: שיעור זה הוא כְּדֵי מְזִיגַת כּוֹס יָפֶה. וְקָתָנֵי סֵיפָא [ושנינו בסופה של המשנה]: "וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין בָּרְבִיעִית". והרי ששיעור חשוב של משקה הוא ברביעית, ומן הסתם גם יין מזוג זהו שיעורו. וְרָבָא לְטַעְמֵיהּ [לטעמו, לשיטתו], שאָמַר רָבָא: כָּל חַמְרָא דְּלָא דָּרֵי עַל חַד תְּלָת מַיָּא לָאו חַמְרָא [יין שאינו מושך, מספיק, לשלושה חלקים מים לא יין] הוּא. שצריך היין להיות חזק עד כדי כך שיוכל למוזגו בכמות גדולה פי שלושה על מים. אָמַר אַבַּיֵי: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת לסתור יש בַּדָּבָר; חֲדָא, דִּתְנַן [אחת, שכן שנינו במשנה] שהיין הַמָּזוּג שעל פיו קובעים מה הוא בדיוק הצבע האדום הריהו שְׁנֵי חֶלְקִי מַיִם וְאֶחָד יַיִן, מִן הַיַּיִן הַשִּׁירוֹנִי (שבשרון). הרי שמזיגה היא בשליש יין. וְעוֹד: משמע שדי בהוצאת שיעור היין עצמו הנמזג לכדי רביעית, ששיעורו אינו אלא כדי רבע רביעית, כדי להתחייב, אף שעדיין לא נמזגו בו המים בפועל, וכי יתכן שיהיו ה מַיִם בַּכַּד וּמִצְטָרְפִין?! והלא יין זה לא יהא ראוי לשתיה עד שיוסיפו לו את המים שבכד? אָמַר לֵיהּ [לו] רָבָא: הָא דְּקָאָמְרַתְּ [זה שאמרת] שיעור זה ששנינו לענין צבע אדום שהוא שְׁנֵי חֶלְקֵי מַיִם וְאֶחָד יַיִן מִן הַיַּיִן הַשִּׁירוֹנִי אין זו הוכחה, כי יַיִן הַשִּׁירוֹנִי לְחוּד, דְּרָפֵי [שהוא רפה], ודי במזיגתו בשני חלקים מים. אִי נַמִי [או גם כן] אפשר לומר כי הָתָם [שם] נקבע השיעור מִשּׁוּם חֲזוּתָא [מראה], אֲבָל לְטַעְמָא בָּעֵי טְפֵי [לצורך טעם טוב דרוש יותר מים] וּדְקָאָמְרַתְּ [ומה שאמרת] ושאלת: וכי יתכן שיהיו המַיִם בַּכַּד וּמִצְטָרְפִין יש לומר כי לְעִנְיַן חיוב הוצתאה ב שַׁבָּת מִידֵּי דַּחֲשִׁיב בָּעֵינַן [דבר חשוב אנו צריכים], וְהָא נַמִי הָא חֲשִׁיב [וזה גם כן רובע רביעית יין הריהו חשוב].
(8) ערוך לנר: "בגמרא נדון ככרמלי חי. לפי גרסא זו הפי' דשרוני מזוג שוה לכרמלי חי וחדש וכן נראה מלשון התוספתא אלא שלא כתוב שם חי ולא מזוג רק חדש ולא ישן (ואולי שחסרון הוא) אבל לגרסא אחרת שהביא רש"י כשרוני נדון הכרמלי הפי' הוא דבין שרוני בין כרמלי נדון חי וחדש וכן הי' גרסת הרמב"ם (פ"ה מהל' איסורי ביאה ה"י) וסמ"ג וכמש"כ המהרש"ל והמהרש"א ואין להקשות על גרסא ראשונה דתלי תניא בדלא תניא שהרי שרוני כתוב במתניתין די"ל דניחא לי' ליתן סימן ביין שמראיתו שוה בלא מזיגה למה שצריך בשרוני למזוג".
 

 

לעיון נוסף:

לעיון נוסף: ז. עמר, "לחיים: על מזיגת היין בארץ ישראל ובאשכנז 'מקור ראשון', י'ד בניסן תשע"ב, 6.4.2012 . לקריאה לחץ כאן.

  

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.

תגובות

  1. יח חשון תשפ"א 15:35 עניין מהילת היין ע"פ הקבלה | גבי

    שלום. הרחבת מאד בהסברים הלכתיים וגסטרונומיים- חסר לי ההסבר הקבלי, ולעניות דעתי בו נמצא השורש וכל ההסברים האחרים הם ענפים כלומר בבחינת תוצאות שלו...
  2. כב חשון תשפ"א 19:27 הסבר קבלי | משה רענן

    אתה מוזמן להוסיף הסבר קצר אם הדבר אפשרי.
  3. כו חשון תשפ"א 05:14 עניין מהילת היין ע"פ הקבלה | גבי

    יין הוא בחינת חוכמה וידיעה (ולכן משולה התורה ליין) אלא שזוהי גם בחינת הדין וקו השמאל. מים מאידך הם בחינת החסד, בחינת אמונה וקו ימין. מהילת היין במים מסמלת את המתקת הדין בחסדים, דהיינו, שאין להשתמש בתורה רק מבחינת החוכמה אלא צריך גם מידה של אמונה - וזוהי עבודת ה' בקו האמצעי – בין קו ימין לקו שמאל. מקדשים על היין, דהיינו שתהיה החוכמה בבחינת קדושה – כלומר "לשמה", לשם שמיים. לכן גם צריכה שתיית היין להיות "כשיעור" ולא יותר, אחרת מגיעים כבר ל"שמרי היין" שהם בחינת ה"קליפות" - שימוש בחוכמת התורה "שלא לשמה". במידה זו מתקיים "יין ישמח לבב אנוש" ("לבב" - שני ב' כנגד שני היצרים - יצר הטוב ויצר הרע, עבודה בב' הקוים) ועל זה כתוב בירושלמי "תלמיד חכם שותה וטוב לו"

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר