נפילה חד פעמית / רפי זברגר

נידה  לב ע''א-ע''ב
  

הקדמה

ישנם שלושה פסוקים בספר ויקרא פרק ט''ו, העוסקים בדיני טומאת אישה, כולם פותחים במילה וְאִשָּׁה:
1. וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב (י"ח)
פסוק זה עוסק בטומאת תשמיש.
2. וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב (י"ט)
פסוק זה עוסק בטומאת נידה. 
3. וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא (כ"ה) - פסוק זה עוסק בטומאת זיבה. 
הגמרא לומדת לימודים שונים מכל אחד מפסוקים הללו, אנו נתעסק בשני הפסוקים האחרונים העוסקים בנידה וזבה. 
 

הנושא

למדנו בגמרא כי המילה וְאִשָּׁה בפסוק השני העוסק בנידה, כי גם תינוקת בת יום אחד אשר ''רואה דם'' – הרי היא נטמאת טומאת נידה. נדון עתה בקטע של הפסוק השלישי העוסק בזיבה. 
והא דתניא אשה. אין לי אלא אשה, בת עשרה ימים לזיבה מנין?
פשט המלה אשה הוא אשה מבוגרת. שואלת הגמרא, מנין אנו יודעים כי גם תינוקת בת עשרה ימים יכולה להיות טמאת זיבה? [הברייתא מדברת על תינוקת בת עשרה ימים, כיוון ש''אין זיבה בלא נידה'', כלומר דם זיבה חל רק אחרי שבעת ימי נידות. לכן, מדובר בתינוקת אשר ראתה דם ונטמאה למשך שבעה ימים, לאחר מכן מתחילים ימי הזיבות, כך שאם רואה דם שלשה ימים ברציפות, כל יום בנפרד, הרי היא נהיית זבה גדולה, המחייבת שמירת שבעת נקיים, ולאחר מכן הבאת קרבן]. אם כן שואלת הגמרא, מניין אנו לומדים כי גם תינוקת בת עשרה ימים יכולה להיות טמאת זיבה?
תלמוד לומר: וְאִשָּׁה .
עונה הגמרא כי דין זה נלמד מן הוו של המלה וְאִשָּׁה, המלמד אותנו כאמור, כי גם ילדה קטנה נטמאת בזיבה. 
למה לי, ליגמר מנדה?
שואלת הגמרא: הרי כבר למדנו לעיל מן המילה וְאִשָּׁה הכתובה בנידה, כי גם נידה קטנה טמאת נידה. אם כן, מדוע אין אפשרות ללמוד בבנין אב מנידה גם על זיבה, וכשם שקטנה טמאת נידה, כך קטנה תהיה טמאת זיבה. 
צריכא. דאי כתב רחמנא בנדה, הוה אמינא: נדה - משום דכי חזאי חד יומא בעיא למיתב שבעה, אבל זבה - דאי חזאי חד יומא, בשומרת יום כנגד יום סגי לה, אימא לא, צריכא!
עונה הגמרא כי אין אפשרות ללמוד זאת בבנין אב כי ניתן לפרוך אותו באופן הבא: נידה היא חמורה יותר מזיבה, שהרי ראית דם פעם אחת, מתחילה את שבעת ימי נידות, מה שאין כן בזיבה, שאם היא רואה יום אחד או יומיים – שומרת יום כנגד יום, ומיד לאחר שמירת יום נקי, מותרת בתרומה. לכן אין אפשרות לכתוב רק בנידה. רק אם רואה שלש ראיות שונות בשלשה ימים הופכת האשה להיות זבה גדולה המחייבת שבעה נקיים. אם כן, נידה חמורה מזבה. 
וליכתוב רחמנא בזבה, ולא בעי בנדה, ואנא ידענא דאין זבה בלא נדה?
שואלת הגמרא, אם אין אפשרות ללמוד זיבה מנידה, כיוון שנידה חמורה יותר, אולי ניתן ללמוד הפוך: נידה מזיבה. 
כשם שב''זיבה הקלה'' נטמאים גם קטנות, הרי שגם בנידה ייטמאו נשים בנות יומן, שהרי אנו יודעים, והזכרנו זאת לעיל כי אין זיבה בלא נידה. כלומר דין זיבה יכול לחול רק אם היתה קודם טמאת נידה, ועם תום שבעת ימי נידות מתחילות אחד עשר ימי זיבות, שבהם אם רואה שלשה ימים ברציפות טמאת זיבה גדולה. אם כן, מדוע צריכה התורה לימוד על נידה קטנה המטמאת, נוכל ללמוד זאת מטומאת זיבה קטנה. 
אין הכי נמי, ואלא קרא למה לי? למעוטי איש מאודם. 
עונה הגמרא תשובה אמנם נכון, ניתן היה ללמוד נידה מזבה, ובאמת המילה וְאִשָּׁה בנידה איננה מלמדת על נידה קטנה שנטמאת, אלא מלמדת אותנו לימוד אחר, כי דווקא אשה נטמאת במראה אדום אך ראיית מראה אדום אצל זכר אינו מטמא (גבר נטמא רק ע''י קרי או זוב שאינם אדומים). 
 

מהו המסר

למדנו היום על החומרה שיש בנידה שאינה קיימת בזיבה. אשה בימי נידותה, נטמאת אפילו ע''י טיפת דם קטנה, וחייבת לשמור שבעה ימי נידות. מה שאין כן בימי זיבותה – שם, רק אם ראתה שלושה ימים ברציפות הופכת להיות זבה גדולה וחייבת לשמור שבעה נקיים. ננסה להבין את ''טעמא דקרא''. מדוע באמת יש חומרה יתירה בנידה שאינה קיימת בזיבה. 
ימי נידות הם ''הימים הרגילים'' אשר בהם כל אישה רואה דם מידי חודש בחודשו, וכבר למדנו לעיל את טעם ימי נידות (לא:) היה רבי מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה - מפני שרגיל בה וקץ בה. אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה. אם כן, יש טעם ויש הגיון בנתינת ימי טומאה לאשה נידה מידי חודש, ולכן כבר בטיפה אחת קטנה אנו מטמאים אותה למשך שבעת ימים. 
טעם זה אינו שייך בימי זיבה. שם הטעם בדיוק הפוך. אילו ''ימי טהרה'', ימים שבאופן עקרוני אשה מותרת לבעלה. לכן, אם האשה ראתה דם, אנו מטמאים רק ליום אחד (שומרת יום כנגד יום) ומסתפקים בכך. אפילו אם ראתה גם יום נוסף, עדיין אנו ''שומרים'' עליה, ונותנים לה שוב טומאה ליום אחד בלבד. אך אם התופעה חוזרת פעם שלישית, אנו כבר חוששים ל''בעיה יותר רצינית'', לא מסתפקים בשמירת יום כנגד יום, אלא מחייבים אותה ''לעשות בדק בית'', לשמור שבעה ימים נקיים, ורק לאחר מכן לחזור ''למסלול הרגיל''.
נלמד מכאן מסר מאוד חשוב ומעניין: השאיפה שלנו ללכת כמה שיותר ''במסלול הירוק''. להשתדל לא לחרוץ גורלות, ועל סמך ''נפילה'' אחת לחשוב כי ישנה בעיה גדולה. לא - נפילות קורות, יש להתייחס אליהן נקודתית (לשמור יום אחד) ולהמשיך הלאה, כנ''ל בנפילה השנייה. אך אם הנפילות חוזרות ונשנות שלש פעמים ויותר, אז, ורק אז יש לעשות בדיקה רצינית ע''י ''שבעה נקיים'' ובכך להבין את מקור ושורש הבעיה. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]