אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"כאן בשותק מעיקרא ולבסוף צווח"
העביר את נכסי חבירו הרשומים על שמו – בלא ידיעת הבעלים
סוחר גדול ומכובד היה ראובן, שלח את ידיו בענפי מסחר שונים והרוויח הון רב. אך לא לעולם חוסן ולימים הגיעו עסקיו אל עברי פי פחת והוא עמד על סף פשיטת רגל. דרך העולם שכאשר אדם מגיע למצב של קריסה ופשיטת רגל, נערך לו 'כינוס נכסים' בו מכנסים את כל נכסיו אשר עדיין בידיו ומהם פורעים לבעלי חובותיו השונים. ראובן ידע שהוא אשר ייעשה לו בקרוב והחליט לקדם את פני הרעה בסדרה של צעדים. בידיו נותרו עדיין כמה מגרשים רחבי ידים, השווים הון רב וראובן ציפה שמחירם יאמיר עוד יותר. אלא שאם יעבירו אותם לידי נושיו, לא יזכה ליהנות מההאמרה הצפויה. לכן עמד ורשם כמה מגרשים על שמו של ידידו שמעון וכמה מהם על שמו של לוי – קרובו של שמעון, כשהוא סומך על שניהם שלא ימכרו את אותם מגרשים, אלא ימתינו עד שהוא ישתקם וישוב למעמדו הקודם ואז יוכל להשיב לרשותו אף נכסים אלו. ברם, לא עבר זמן רב ואף עסקיו של שמעון קרסו, והוא שחשש שבעלי חובו יגבו את מגרשיו של ראובן הרשומים כעת על שמו, עמד והעבירם על שמו של קרובו לוי – מבלי ידיעתו של ראובן, מתוך הנחה שראובן כבר הוכיח שהוא סומך על נאמנותו של לוי כאשר רשם בעצמו חלק ממגרשיו על שמו. חשוב לציין שראובן שמע על כך לאחר מעשה ולא הגיב מאום.
לפתע נפטר לוי. באותה מדינה בה התגוררו נשואי הדיון נהוג היה 'מס עיזבון' - מס המוטל על היורשים להפריש מתוך הירושה שהותיר להם אביהם, וכך החלו אנשי רשות המסים המקומית לשום ולהעריך את כל הירושה שהותיר אחריו לוי – כשבין היתר הם מחשיבים גם את אותם מגרשים שרשמו על שמו ראובן ושמעון ומטילים על יורשי לוי לשלם אף עליהם מס עיזבון.
עתה נתעוררה כאן שאלה כבדת משקל – על מי לשאת בהוצאות אלו. שכן בעוד שראובן הכיר והבין שעליו לשאת בנטל המס מחמת אותם מגרשים שהעביר הוא על שמו לוי, מכל מקום טען שעל שמעון לספוג את הנזק מחמת המגרשים שהוא זה שהעביר – אף שהם שלו, מתוך טענה ששמעון לא נועץ בו בטרם העבירם ללוי ועליו לשאת בנזק.
מאידך טען שמעון, שאותה העברה נעשתה לטובתו של ראובן כדי שהמגרשים לא יעוקלו עלי ידי נושי שמעון, ומה גם שראובן עצמו הפקיד ביד לוי נכסים, ועוד הוסיף לטעון שראובן שתק לאחר ששמע על כך ולא מחה והרי הוכיח בשתיקתו שהסכים להעברה זו. סופה של תסבוכת זו (שהצגנו רק חלק ממנה) שנשלחה לדיון אל רבה של לומז'ה שבפולין – הגאון רבי מלכיאל צבי הלוי טננבוים שהיה מגדולי המשיבים בדורו (שו"ת "דברי מלכיאל" חלק ג, קסג).
רבי מלכיאל מקיף את הנושא מכל צדדיו, דן אם שמעון נחשב לשומר האסור להעביר את הפיקדון שאצלו לשומר אחר שאף אם עושה זאת לטובת המפקיד וכבמקרה שלפנינו – עדיין עליו לשאול את רשותו וליידע אותו על כך. ואף שראובן עצמו העביר נכסים על שמו של שמעון והוכיח בכך שסומך עליו – עדיין יכול ראובן לטעון, כי אדרבה בכך שהעביר ללוי רק חלק מהנכסים ולא את כולם, הוכיח כי הוא סומך עליו רק לגביהם ולא מעבר לכך.
ואף ששמעון טוען שראובן שמע ושתק ובסוגייתנו מצינו שהכותב את נכסיו לאחר והלה שתק בשעת מעשה, אזי אף אם צווח לאחר מכן שאינו חפץ בהם – קנה. ולכאורה הוא הדין למקרה דנן שראובן שמע ושתק – שאף שעתה הוא עומד וצווח על העברה זו, אין בצווחתו כלום. אלא שרבי מלכיאל מחלק ברורות בין הנידונים ומבאר שדווקא בסוגייתנו כך הדין שכן מי שמזכים עבורו נכסים רואה שכך עושים ומשלא מחה על כך בשעת מעשה, מוכיח שחפץ לזכות באותם נכסים, ומה גם שמדובר במתנה. אבל בנידוננו, שראובן לא ידע מההעברה עד לאחר שנעשתה ומה גם שאין מדובר כאן במתנה עליה אנו מניחים שהכל חפצים לזכות בה שרק אז יש לומר שהשתיקה נחשבת כהסכמה – ולא בפעולה שכזו שיש לה השלכות משמעותיות לגבי ראובן.
אמנם בסיכומו של נידון מסיק ה"דברי מלכיאל" ששמעון פטור מכל תשלום, כיון שהנכסים לא היו ברשותו בפועל כדי שייחשבו כפיקדון, אלא רק היו רשומים על שמו ולכך אינו נחשב כשומר לגביהם ולא חלו עליו דיני שומרים.
בסיום התשובה מוסיף רבי מלכיאל שאינו יכול מלהחשות על כך שהעברת נכסים על שמו של אחר כדי להתחמק מתשלומי חובות נעשתה כהיתר ושיש הנותנים את רשותם שיעבירו על שמם נכסים בחשבם שזו מצוה גדולה – בו בזמן שאדרבה יש כאן עבירה בהברחה זו מידי בעל החוב הראוי לקבל את ממונו, וחותם בקריאה לדיינים שיעשו כל אשר בידם "להציל עשוק מיד עושקו ולבטל את ההברחות ככל האפשר".
