מי הבטלן? / חנן חריף
בבא בתרא קלט ע"א
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
פרק יש נוחלין עוסק, כשמו, בדיני ירושה לסוגיהם ולפרטיהם. אחת המשניות בפרק קובעת כי אם הנפטר "הניח בנים גדולים וקטנים" – הקטנים לא ניזונים על חשבון הגדולים, והגדולים מצידם לא מתפרנסים על חשבון הקטנים, "אלא חולקין בשווה".
קביעה עקרונית זו נדחית לרוב למעשה, מפני שהאח הבכור אמור לטפל בנכסים לטובת כלל האחים, ודבר זה כרוך בהוצאות כפי שנראה להלך. מתי אפוא מתקיים הכלל של חלוקה בשווה? כאשר האח הבכור איננו איש מעשה ממולח, אלא – "שרכא" (ולפי גרסת הערוך – "שדכא") – "אדם בטל" (רשב"ם), "אדם בטל ושקט אינו עוסק בכלום" (תוספות) וממילא אין לשאר האחים תועלת מלבושו. "שרכא" הוא ה'בטלן' בעגה המסורתית – אדם שאיננו מחובר לעולם המעשה, ואיננו מסוגל לנהל משא ומתן יעיל.
עשיו, נעבעך
אחת הדוגמאות שמביא התוספות לפירושו לקוחה מהתרגומים הארמיים לדברי הפסוק ביחס לבכור מפורסם - "ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה" (בראשית כה) – "גברא נחשירכן" – "שהיה [עשיו] נח ושקט". בניגוד בולט לפירוש המדרשי המקובל לתיאור "איש יודע ציד" בתור מי שצד את אביו בפיו, אדם רמאי וממולח, מתואר כאן (וכן בדברי רבנו תם בבבא קמא צב ע"ב) עשיו אחר לחלוטין – שקט, פאסיבי, לחלוטין לא מעשי. למעשה, דימוי זה של עשיו תואם במידה רבה את פשט התיאור המקראי אודות השתלשלות היחסים בין יעקב לעשיו אחיו – הוויתור הפזיז על הבכורה, גניבת הברכות, בכיו חסר האונים של עשיו, שמצטייר כמעין 'שוטה הכפר' המפסיד פעם אחר פעם לאחיו, שבניגוד לדימוי המקובל, מגלה תושייה ומעשיות רבה אל מול הנסיבות ("מכרה כיום את בכורתך לי..."; "אני עשיו בכורך..."). כוחו של יעקב, שנאלץ לברוח מפני זעמו של אחיו, מתגלה דווקא במעשיות, בפקחות ובמציאותיות שלו, בניגוד גמור ל'בטלנותו' של עשיו.
בדמות זו של עשיו, הגיבור הכוחני אשר מוחל לאחיו בפגישתם המחודשת, יש משהו מדמותו של "גזע האדונים" של ניטשה, אותם אצילים אכזריים הששים אלי קרב ואינם יודעים רחם, אשר עוצמתם הפיזית, החייתית, באה בד בבד עם חולשה רוחנית, עם חוסר תחכום מוחלט ועם חוסר יכולת לנטור טינה. מול אותו "גזע אדונים" הציב ניטשה את היהודים, שנקמו במשעבדיהם בדרך של השלטת הנצרות – שעל פיו איננה אלא יהדות במסווה – על גזע האדונים הרומי, שקרס למולה וקיבל עליו את עוּלם של המוסר וייסורי המצפון.
יועץ תדמית
ומה כאשר האח אינו בטלן? ובכן, בהתייחסו לדברי המשנה קבע רבא שבמקרה והאח הבכור תופר לעצמו חליפות על חשבון הירושה המשותפת, מה שעשה – עשה, ולא תובעים ממנו להחזיר את ההוצאה. הסיבה לכך היא שהאח הגדול – אם אינו "שרכא" - הוא המטפל בנכסים, ולכן יש לאחיו רווח מלבושו המכובד, שכן כך "יהיו דבריו נשמעים", ויצליח לטפל בנכסים באופן טוב יותר, דבר שיועיל גם לאחיו.
המשמעות המובנת מאליה אותה מייחס התלמוד ללבוש מכובד כ'מקדם אמינות' לטיפול בנכסים נראית אולי מובנת מאליה בעידן המיתוג ויועצי התדמית, התקשורת וכל צבאם. אך כל מי שקרא בצעירותו את "הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט אכזופרי תהה מן הסתם על דרכם של המבוגרים, אשר זלזלו בתגליתו של האסטרונום העות'מאני חבוש התרבוש, אך קיבלו ללא קושי את תגליתו של אותו האסטרונום, בהיותו לטורקי מודרני, חנוט בחליפה אירופית.
