הלולב ומשמעותו
סוכה לב ע"א
"אמר ליה רבינא לרב אשי: ממאי דהאי כַּפֹּת תְּמָרִים (ויקרא כג, מ) - דלולבא הוא? אימא חרותא! (רש"י: השדרה מתקשה ונעשה עץ) - בעינא כָּפוּת, וליכא. - ואימא אופתא! (הקצה העבה של חריות הדקל) - כָּפוּת מכלל דאיכא [אפשרות של] פָּרוּד, והאי כָּפוּת ועומד לעולם. - ואימא כופרא! - אמר אביי: דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, כתיב (רש"י: ואלו עשוין כקוצים, ויוצאין בהן עוקצין הרבה, ומסרטין את הידים). - אמר ליה רבא תוספאה לרבינא: ואימא תרתי כפי דתמרי! - כפת כתיב. - ואימא חדא! - לההוא כף קרי ליה".
באורך דברי הגמרא מבואר שמצד אחד הלולב צריך להיות יחיד מאוחד וְכָפוּת, ומצד שני הוא מאחד ריבוי של כף שלמה. וכך מורה גם שמו, כדברי הגמרא: "הרואה לולב בחלום - אין לוֹ אלא לֵב אחד לאביו שבשמים" (ברכות דף נז ע"א). "רבי לוי אומר: כתמר, מה תמר זה אין לו אלא לב אחד - אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים" (סוכה דף מה ע"ב; ובקיצור במגילה דף יד ע"א). לולב הוא גם מלשון לבלוב, כשרותו בשעת לבלובו בהיותו צעיר ומאוחד, ואין ממתינים לו עד שיפרד להתפצל "נהרא נהרא ופשטיה", כעין הכתוב: וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים (בראשית ב, י).
הלולב מאחד לא רק את עליו, הוא גם לבם של כל ד' המינים, ומברכים עליהם על נטילת לולב על שמו.
אמרו במדרש: (ויקרא רבה פרשת אמור פרשה ל, יב; ופסיקתא דרב כהנא פיסקא כז, ט) "פרי עץ הדר, אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים, אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות, אלו ישראל, מה הדס זה יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל, אילו ישראל, מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח כך הן ישראל יש בהן בני אדם שאין בהן לא תורה ולא מעשים טובים, ומה הקדוש ברוך הוא עושה להן, לאבדן אי איפשר, אלא אמר הקדוש ברוך הוא יוקשרו כולן אגודה אחת והן מכפרים אילו על אילו, ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, הדא הוא דכתיב: הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו (עמוס ט, ו), ואימתי הוא מתעלה כשהן עושין אגודה אחת, שנאמר וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ (שם). לפיכך משה מזהיר את ישראל ולקחתם לכם".
אחדות זו אינה קיבוצם יחד של דברים השונים זה מזה במהותם. אלא איחוד מתוך גילוי שמקור כולם אחד. וכדברי מדרש תנחומא: (פרשת כי תשא סימן יב) "עד שאדם הראשון מוטל גולם הראה לו הקב"ה כל צדיק וצדיק שעומד מזרעו יש שתלוי בראשו ויש תלוי בשערות ויש בצוארו ויש בשתי עיניו ויש בחוטמו ויש בפיו ויש באזניו ויש בזרועו". כמו תאי גזע המתמיינים לתאים שונים בתכלית בהתאם לביצועיהם השונים, ואשר עשויים לפעמים לחזור למצבם הקדמון והכללי.
וראה עוד בקישור זה: סנהדרין צג ע"א.
