ניכר אם בן העולם הבא הוא
שבת קנג ע"א
"אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: מהספדו של אדם ניכר אם בן העולם הבא הוא אם לאו. איני, והאמר ליה רב לרב שמואל בר שילת: אחים בהספידא, דהתם קאימנא! - לא קשיא, הא - דמחמו ליה ואחים, הא - דמחמו ליה ולא אחים".
קשה, הרי משל בפי ההמון: "אחרי מות קדושים – אמור", ורגילים להפריז בהספדים ולספר נפלאות על הנפטר כהנה וכהנה. וכיצד יתכן שדברי שקר וחנופה שנתקבלו על לב משפחתו ורעיו ישפיעו כהוא זה על משפט אמת בעולם שכולו אמת? "מי איכא חשיבותא קמי שמיא?" (שבועות דף טו ע"א), מי איכא שיקרא קמי שמיא?! ואם אמת הם דברי השבח, למה לא סופרו עד עתה לְעֵת מְצֹא (תהלים לב, ו) - זו מיתה (ברכות דף ח ע"א), למה נצרכים הדברים להאמר בהספד דוקא?
אלא שהנכון הוא היפוכם של דברים, לא דברי ההספד על הבא לעולם האמת הם שקר, אלא הדברים שאמרו וחשבו עליו הבריות במשך כל זמן היותו בעולם השקר – שקר היו.
שכך אמרו מהגר"א בספר אמרי נועם: (ברכות דף ח ע"א) "במערבא כי נסיב אינש איתתא אמרי ליה הכי מצא או מוצא, מצא דכתיב (משלי יח, כב) מצא אשה מצא טוב וגו', מוצא דכתיב (קהלת ז. כו) ומוצא אני מר ממות את האשה וגו', לפי פשוטו יש לפרש לפי שדרך בני אדם כשטוב לו אינו אומר טוב לי אלא בתחילה, אבל אח"כ שוב אין אומר ואין דברים, אבל אם ח"ו רע לאדם אז אומר תמיד רע לי ובכל יום ויום יביע אומר כי צר לו, לכן באשה טובה הוא אומר מצא שהוא לשון עבר שבפעם אחד מצא טוב, אבל באשה רעה בכל עת מוצא רעתה יותר לכן אומר מוצא שהוא לשון הווה ולא שדעתם היה לומר בלשון הפסוק דאם כן הוי להו למימר כל הפסוק".
דברי נועם ושבח טבעם להשתכח. רק בבא אדם לעולם שכולו אמת, פנים חדשות באו לכאן, ונפקחים עיני הכל להכיר ולהוקיר את מעלותיו שהדחיקו בלבם עד עתה.
