הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: משנה ותוספתא - יחס

מעילה יט ע"ב

אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד; כיצד: רכב על גבי בהמה, ובא חברו ורכב, ובא חברו ורכב - כולן מעלו; שתה בכוס של זהב, ובא חברו ושתה, ובא חברו ושתה - כולן מעלו; תלש מן החטאת, ובא חברו ותלש, ובא חברו ותלש - כולן מעלו; רבי אומר: כל דבר שאין לו פדיון - יש בו מועל אחר מועל.
גמ'. מני מתניתין? רבי נחמיה היא, דתניא: אין מועל אחר מועל אלא בבהמה בלבד, ר' נחמיה אומר בהמה וכלי שרת. מ"ט דת"ק? קסבר: בעניינא דבהמה כתיב, דכתיב +ויקרא ה'+ באיל האשם; ור' נחמיה אמר לך: ק"ו, אם אחרים מביא לקדושתן - הוא עצמו לא כ"ש:

1.
הגמרא מציינת שמשנתנו היא כדעת רבי נחמיה בברייתא [נגד "תנא קמא"].

2.
רמב"ם הלכות מעילה פרק ו הלכה ד:

ואין מועל אחר מועל במוקדשים, אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד, כיצד בקע בקורדום של הקדש ונהנה בפרוטה ופגם ובא חבירו ובקע בו ונהנה ופגם כולם מעלו, נטל הקורדום ונתנו לחבירו הוא מעל אבל חבירו לא מעל, שתה בכוס של זהב ונהנה בפרוטה ובא חבירו ושתה ונהנה ובא חבירו ושתה ונהנה כולם מעלו, נטל הכוס ונתנו לחבירו מתנה או מכרו הוא מעל וחבירו לא מעל, רכב על גבי החמור ונהנה בפרוטה ופגם ובא חבירו ורכב עליו ונהנה ופגם ובא חבירו ורכב עליו ונהנה ופגם, כולם מעלו, נתן החמור לחבירו מתנה או מכרו או השכירו הוא מעל וחבירו לא מעל, וכן המשאיל קרדום של הקדש הוא מעל לפי טובת הנאה שבו וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה, והוא הדין לבהמה.

למרות שבסוגייתנו מדובר על "כלי שרת" [דווקא] אומר ה"כסף משנה", שגם "כלי תשמיש" בכלל זה – כפסק הרמב"ם.

3.
השגת הראב"ד:

ואין מועל אחר מועל במוקדשין. א"א בכל זה יצא מכלל משנתנו וטעה אחר התוספתא כי אין במשנתנו אלא בהמה וכלי שרת ובודאי בהמה תמימה דומיא דכלי שרת
והוא מפני שמצא בתוספתא בקע בקורדום ובא חבירו ובקע בו שניהם מעלו שינה הלשון וכתב בהמה וכלי תשמיש ופירש הבהמה חמור ואינו אלא בהמה תמימה למזבח דומיא דכלי שרת שהן למזבח ואין להם פדיון אבל כלי המוקדשין אם הראשון נהנה בו ופגם שוב אין בו מועל, ואין סומכין על תוספתא שהיא סותרת המשנה והגמרא.

4.
הראב"ד מציין, שיש סתירה בין התוספתא למשנתנו. ועל זה מקשה הראב"ד מדוע הרמב"ם פוסק כתוספתא ובניגוד למשנתנו, וכן משמע שהתוספתא סותרת גם לגמרתנו.

5.
לגבי הסיבה שהרמב"ם פוסק כתוספתא, מובא ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד רכג, שאפשר ללמוד שבמחלוקת משנתנו והתוספתא נחלקו גם במשנה במסכת קידושין דף נב עמוד ב] – וראה שם את הקשר בין שתי המחלוקות - ומכיון שיש לפסוק שם כרבי יהודה נגד רבי מאיר ומתאים לשיטת התוספתא בסוגייתנו - וכפסק הרמב"ם.

6.
ונראה לחדש: הגמרא מציינת שמשנתנו היא כדעת רבי נחמיה. כלומר, תנא קמא ["חכמים"] סובר שמועלין רק בבהמה, רבי נחמיה סובר שמועלין בבהמה ובכלי שרת, והתוספתא סוברת שמועלין בכל כלי תשמיש.

6.1
הביטוי בגמרא הוא: "מני מתניתין? רבי נחמיה היא, דתניא...". בדרך כלל הכוונה היא, שמשנתנו שהיא "סתם משנה" סוברת כדעת יחיד - רבי נחמיה - והלכה כמותה.

6.2
ונראה שבסוגייתנו הרמב"ם יפרש שכוונת הביטוי היא שמשנתנו היא דעת יחיד ואין הלכה כמותה וגם לא כדעת תנא קמא, אלא כתוספתא שמרחיבה את הדין יותר מתנא קמא ויותר מרבי נחמיה.

6.3
ואולי נוכל לחדש יותר מזה: מכיון שמדובר ברבי נחמיה שבדרך כלל אין הלכה כמותו נגד שאר חכמי דורו [תלמידי רבי עקיבא] הרי שכוונת סוגייתנו לומר, שמשנתנו היא דווקא כדעת רבי נחמיה בברייתא כזאת, ולכן אין הלכה לא כמשנה ולא כברייתא זאת אלא כתוספתא. לפי זה מוכרחים לומר, שאת הביטוי "מני מתניתין..." כתב "עורך הגמרא" או אפילו הסבוראים [שהתייחסו אל התוספתא ה"נסתרת"].