עשיית מעשה שמחייב קרבן לכתחילה
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
כריתות יז ע"ב
הלכה ידועה היא ש"ספיקא דאורייתא לחומרא", כלומר כאשר יש ספק בדין מן התורה יש להחמיר. נחלקו הראשונים האם הלכה זו היא עצמה מן התורה, או שהיא חומרא מדרבנן. הרמב"ם סבור שדין תורה הבסיסי חל רק על דברים ודאיים, אולם במצב של ספק אפשר להקל, כמו שדורשת הגמרא בקידושין (עג,א) לגבי ממזר שאסור לו לבוא בקהל: "ממזר ודאי הוא דלא יבוא – הא ממזר ספק יבוא, בקהל ודאי הוא דלא יבוא – הא בקהל ספק יבוא", אלא שחכמים קבעו שיש להחמיר בכל ספק של דין תורה.
לעומת זאת הרשב"א סבור שהצורך להחמיר בספק של תורה הוא עצמו מן התורה, ואחת הראיות שלו היא מקרבן אשם תלוי המופיע במשנה. כאשר יש לאדם ספק האם הוא עבר עבירה שמחייבת קרבן חטאת, אזי עד שיתברר הספק הוא צריך להביא קרבן אשם תלוי. זהו חיוב מן התורה, ומכאן מוכיח הרשב"א שבמצב של ספק יש להחמיר מדין תורה ולא רק מחומרא דרבנן. מכאן לכאורה קשה על הרמב"ם שסבור שמדין תורה אין צורך להחמיר במצב של ספק, אם כן מדוע חייבה התורה להביא קרבן אשם תלוי במצב שכזה?
ביישוב דעת הרמב"ם אמר הגרי"ש אלישיב זצ"ל שהחיוב להביא קרבן והשאלה האם מותר לעשות את המעשה הם שני עניינים שונים, כלומר: כאשר יש חתיכה שהיא ספק שומן או חֵלֶב, מדין תורה מותר לאכול אותה, כי התורה אסרה רק דבר שהוא בוודאות לא כשר ולא דבר מסופק, אולם מאידך בדיעבד מי שאכל חתיכה כזו חייב להביא קרבן בגלל האפשרות שעבר עבירה באכילת חֵלֶב.
