מבט ענייני / רפי זברגר

תמורה ל ע''א-ע''ב

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה בפרק (כ"ח.) כי פסולי מזבח אוסרים בתערובות בכל שהוא, כך שאפילו אם בהמה אחת אסורה למזבח התערבה עם אלף בהמות מותרות – כולן נאסרו. המשנה פירטה ונתנה דוגמאות לפסולים מעין אלו, אחת מהדוגמאות הייתה ''מחיר כלב'', שעליו נידונה המשנה בדף שלנו. פסוק המקור לאיסור זה, נכתב בפרשת כי תצא (דברים, כ''ג, י''ט): לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ לְכָל נֶדֶר, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם.
ואיזהו מחיר כלב: האומר לחבירו הוליך טלה זה תחת כלב.
בהמה הניתנת כשכר לקניית כלב, נחשבת ל''מחיר כלב'' ואסורה למזבח. 
וכן שני שותפין שחלקו, אחד נטל עשרה ואחד תשעה וכלב, שכנגד הכלב – אסור, ושעם הכלב - מותר.
המשנה מביאה דוגמא נוספת ל''מחיר כלב''. שני שותפים, שחלקו ביניהם רכוש משותף. אחד לקח עשרה טלאים, והשני לקח תשעה טלאים וכלב. לפי העמדת הגמרא, המשנה מדברת במקרה שמחיר הכלב גבוה יותר מכל אחד מעשרת הטלאים שלקח השותף השני. כל אחד מעשרת הטלאים שלקח השותף הראשון שווה דינר. כל אחד מתשעת הטלאים שלקח השותף השני, שווים דינר פחות מעה, והכלב שלקח ביחד איתם שווה דינר ותשע מעות. כך שעלות שלקח כל אחד מהשותפים שווה לעשרה דינרים. תשע מעות שהכלב שווה יותר מדינר, ''מכסים'' את החוסר בדינר של כל אחד מהטלאים שלקח השותף השני. יוצא שהכלב הוא בעצם תמורת כל העשרה טלאים: הדינר של הכלב כנגד טלה אחד מהעשרה טלאים, ותשע מעות נוספות בשווי הכלב, ''משלימות'' את כל תשעת הטלאים האחרים שכנגד תשעת הטלאים הנותרים של השותף הראשון. לאור אוקימתא זאת, כלב הוא מחיר של עשרת הטלאים, ולכן כל עשרת הטלאים של השותף הראשון אסורים משום ''מחיר כלב''. 
אתנן הכלב ומחיר זונה - הרי אלו מותרין שנאמר: שנים ולא ארבעה.
אם הכלב ניתן כאתנן לזנות (אתנן כלב), או קנה זונה לשפחה תמורת טלה (מחיר זונה) – במקרים אלו הטלה אינו נאסר, שכן התורה אסרה למזבח רק אתנן זונה ומחיר כלב. מקור לדינים אלו לדעת המשנה מהמילה שְׁנֵיהֶם בפסוק, כאשר מחלקים אותו לשתי מילים שני / הם - רק שני האיסורים המפורשים בפסוק, אתנן זונה ומחיר כלב נאסרו, ולא ההופכי שלהם: אתנן כלב ומחיר זונה.
ולדותיהן מותרין - הן ולא ולדותיהן:
גם הוולדות של אתנן זונה ומחיר כלב מותרים, למרות שהאמא שלהם אסורה. גם דין זה נלמד מהמילה ''הם'' שהוא חלקי למילה שְׁנֵיהֶם בפסוק. 
 

הנושא

כאמור לעיל, פסקה משנתנו בוולדות של אתנן זונה ומחיר כלב. לקראת סוף הגמרא שלנו, דנה הגמרא בוולדות של חלק מאיסורי המזבח שהוזכרו במשנה הראשונה בפרק: 
אמר רבא: ולד הנרבעת – אסורה, היא וולדה נרבעו. נוגחת – אסורה, היא וולדה נגחו.
רבא מדבר על מצב שבשעת הרביעה או בשעת הנגיחה הבהמה הייתה מעוברת, לכן כאילו שגם הוולד נרבע, או הוולד נגח, ולכן שניהם אסורים כמו אימותיהם. 
ולד מוקצה ונעבד – מותר. מאי טעמא? לאימיה אקציה, לאימיה פלחי לה. איכא דאמרי: ולד מוקצה ונעבד – אסור. מאי טעמא? דניחא ליה בניפחיה.
לגבי וולד מוקצה ישנן שתי לשונות. אחת מתירה והשניה אוסרת, שתיהן מכוח סברה. הלשון המתירה מסתכלת על רצון העובד, מכיוון שהוא עבד לאמא ולא לוולד – רק האמא נאסרה ולא הוולד. האוסרים סוברים כי לעובד ''נוח'' יותר שהבהמה שמנה מעוברה, וכך העבודה זרה לדעתו, ''טובה ומשובחת'' יותר, ולכן כאילו עבד גם לעובר, ולכן נאסר. 
אמר רב אחדבוי בר אמי אמר רב: המקדש בפרש שור הנסקל – מקודשת, בפרש עגלי עבודה זרה - אינה מקודשת.
כזכור, ניתן לקדש אישה בכסף או בשווה כסף. לאור זאת מבדיל רב אחדבוי בשם רב, בין פרש (צואה) של שור הנסקל, שניתן לקדש בו (אם הוא שווה פרוטה), לעומת פרש של עבודה זרה שלא ניתן לקדש בו. 
מאי טעמא? אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא:
ניתן להסביר אבחנה זו בין בסברה ובין לאור פסוקים בתורה: 
אי בעית אימא סברא: ניחא ליה גבי עבודה זרה בניפחיה, גבי שור הנסקל - לא ניחא ליה בניפחיה.
הסברה דומה לזו שנאמרה לעיל לגבי ולד מוקצה ונעבד: נוח לאדם העובד עבודה זרה שהבהמה שעובד לה תהיה יותר שמנה, וכך לדעתו, העבודה ''טובה'' יותר, ולכן כאילו שעבד גם לפרש, ולכן נאסר הפרש בהנאה, ואין לקדש בו אישה. 
לעומת זאת, בשור הנסקל, אין משמעות לפרש הנמצא בגוף השור, לכן אין הפרש נאסר בהנאה, ואם הוא שווה פרוטה – ניתן לקדש בו. 
אי בעית אימא קרא - גבי עבודת כוכבים כתיב (דברים, ז', כ''ו): וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא .כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו. גבי שור הנסקל כתיב (שמות, כ''א, כ''ח): וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי - בשרו אסור פרשו מותר:
הפסוק בעבודה זרה קובע כי כל הנעשה מעבודה זרה, נחשב גם כן לעבודה זרה. ולכן, הפרש שהוא חלק מן הבהמה, נאסר בהנאה ואין לקדש בו. לעומת זאת הפסוק של שור הנסקל מדבר רק על הבשר של השור עצמו, שהוא נאסר באכילה, ולא הפרש היוצא מן הבהמה, לכן מותר לקדש בפרש שור הנסקל, אם הוא שווה פרוטה. 
 

מהו המסר

למדנו התייחסויות שונות לוולדות ולדברים היוצאים מן הבהמה לגבי דינים שונים.
1. ולד אתנן ומחיר כלב – מותרים
2. ולד הבהמה הנרבעת או וולד בהמה הנוגחת – אסורים.
3. ולד מוקצה ונעבד – יש האוסרים ויש המתירים
4. מותר לקדש בפרש (צואה) של שור הנסקל, ואין לקדש בפרש של בהמה שעבדו אותה לעבודה זרה.
אנו למדים מכאן, שלא כל דבר היוצא ממישהו או משהו, נידון כמו המקור. פעמים כך ופעמים אחרת. המקורות לכך הם מסברות או מפסוקים. בכל אופן אין כלל אחיד לכל המקרים ולכל הדינים.
ניתן להסיק מכך גם לנושאים אחרים בחיים. לא תמיד הצאצאים של אנשים הינם דומים בתכונותיהם או בערכם לאבא או לאמא שלהם, לטוב או למוטב. פעמים ההורים הינם אנשים טובים והגונים, ולא עלינו, זרעם אינם הולכים בדרכם. אך פעמים ייתכן גם הפוך: הורים קצת ''בעייתיים'', וצאצאיהם, או חלק מהם, ניתבו את עצמם לדרך טובה וישרה. העיקרון הוא שאנו בוחנים כל אדם באשר הוא. אין להסתכל על המקור ולומר, אם המקור הוא כזה, גם הצאצא בהכרח יהיה כמוהו. אמנם זה נכון בהרבה מקרים, אך לא באופן גורף. לכן התייחסותנו צריכה להיות עניינית לאדם עצמו, ולא להיות ''שבויים'' ולהחליט על ''טיבו'' של אדם, אך ורק לפי מקורותיו.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]