פנינים
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"ואי דשהה שיעור לאתויי ולא אייתי ליה גלי אדעתיה דניחא ליה"
שתיקה אף נחשבת כפשיעה
ראובן ושמעון גרו בשתי ערים בטורקיה. דרכו של ראובן היתה לשלוח סחורה אל שמעון שימכרנה עבורו, על פי הסכם שהיה ביניהם. באחד הימים העמיד שמעון את משרתו עם שק מאותה סחורה כדי שימכרנה. במשך הזמן הגיע למקום סוחר ערבי לקנות שק סחורה, וביקש משמעון ומשרתו שיבואו עימו לבית בו הוא שוהה כדי שישלם שם עבור הסחורה. כבקשתו כן עשו והלכו עימו. דירתו של הערבי היתה בקומה שניה ושמעון עלה עימו, בעוד משרתו נשאר בקומת הכניסה לשמור על הסחורה. הערבי הוציא לשמעון מיני מתיקה ומשקה וישב לשוחח עימו. כאשר ראה המשרת ששמעון מתעכב, עלה אף הוא תוך שהוא מותיר את שק הסחורה בקומת הכניסה של הבית.
כאשר ראה זאת הערבי הערמומי, ניצל את שעת הכושר, ירד, נטל את שק הסחורה ונעלם. הדברים נודעו לראובן, והוא תבע משמעון הנחשב שומר שכר לשלם עבור השק שנגנב. שמעון לעומתו טען שהתביעה אינה צריכה להיות מכוונת כנגדו, אלא כנגד משרתו, הנחשב אף הוא לשומר שכר, והוא זה שפשע כשהותיר את הסחורה בלא שמירה. בעוד שכלפי עצמו טען שמעון שאף שראה את המשרת עולה בלא הסחורה ושתק, אינו נחשב כפושע שכן לא עשה מאומה.
הדברים באו לפני האלשיך הקדוש (שו"ת מהר"ם אלשיך סימן כ), שהוכיח מסוגייתנו שאף בשתיקתו של שמעון יש משום פשיעה. בסוגייתנו נפסק שמי שהופקדה אצלו 'כשות' ואף לו עצמו היתה כשות, והורה למשרתו ליטול מהכשות שלו ולהטילה בתוך שיכר, אלא שהמשרת טעה והטיל בשיכר מהכשות המונחת בפיקדון - חייב לשלם עבור אותה כשות. שכן מדובר שערימת הכשות של הפיקדון היתה רחוקה יותר מזו של בעל הבית, והיה עליו להבחין שהמשרת משתהה יותר מהזמן הנדרש להביא מהכשות שלו, ולחשוש שנוטל מהכשות שבפיקדון. ומשלא חשש, הוכיח שנוח לו במעשי המשרת, וחייב. והרי מוכח שאף בשתיקה ואי מחאה על מעשי המשרת יש משום פשיעה המחייבת.
