מעות מתנה
ערכין ל ע"א
"איתמר: המקדש אחותו - רב אמר: מעות חוזרין, ושמואל אמר: מעות מתנה".
פירשו במסכת קידושין דף מו ע"ב: "רב אמר: מעות חוזרים, אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לשום פקדון... ושמואל סבר: מעות מתנה, אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לשום מתנה".
וקשה, הכיצד נחלקו רב ושמואל במציאות מקצה אל קצה, וכי כולם חושבים או כך או כך? וכי אי אפשר לבדוק אצל רוב בני אדם מה דרכם בכוונתם?
אלא שכפי שהציעו ספר המקנה והנופת צופים בקידושין שם, הולכים רב ושמואל לשיטתם במחלוקתם אם הולכים בממון אחר הרוב (ב"ק מו ע"ב; ב"ב צב ע"ב). לפיכך דברי רב הם הפשוטים בסברתם, שכיון שהקידושין בטלים גם הממון צריך לחזור ככל קנין בטעות אם אין סיבה לקנס. ורק הוסיף רב לבאר שאם נקשה על המקדש: מה ראית כי עשית את הדבר הזה אם ידעת שאין הקידושין תופסין, וכי אין כאן ראיה שמתנה נתת? על כך ישיב: על סמך מה הפלגתם לקבוע שזו מתנה ולא פיקדון? ואילו שמואל סומך על המיעוט כי האשה מוחזקת ויכולה לטעון שנתן לשום מתנה.
