אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"יאוש שלא מדעת"
חוטי ציצית שנשלחו בדואר ולא הגיעו ליעדם, יכול המוצא להשתמש בהם לטליתו?
בימי מלחמת העולם הראשונה כאשר השתנו כל סדרי בראשית, שלח יהודי ירושלמי חבילה ובה חוטי ציצית לכתובת מסוימת בביירות שבלבנון. ברם, המעטפה נקרעה במקצת ואי אפשר היה לדעת מיהו הנמען, וכך הוחזרה החבילה לבית הדואר הטורקי שבירושלים כדי להשיבה לשולח, אלא שגם כתובתו לא היתה ידועה. בבית הדואר הזה שימש פקיד יהודי וכאשר ראה את חבילת הציצית הזו העלה בדעתו שבאפשרותו להשתמש בחוטי הציצית כדי לקושרם בבגדיו. אלא שהסתפק אם אכן דבר זה ראוי ומותר, ופנה בשאלה אל אחד מגדולי דייניה של ירושלים באותו זמן ומי שלימים כיהן כרבה - מרן הגאון רבי צבי פסח פרנק.
כדרכו פנה רבי הערש פסח לדון בנושא ולהקיפו מכל זווית אפשרית, והוא פורס את צדדי הספק (שו"ת הר צבי אורח חיים חלק א' סימן יד). מצד אחד לא שייך לפרסם ולהכריז כדין על האבידה, שכן אם ייוודע לפקידי הדואר הגויים שישנה כאן אבידה, הם ייקחוה לעצמם. כמו כן כבר לא היה סימן באבידה, שכן החבילה נפתחה וכבר לא היה בה את מספר חבילות חוטי הציצית שהיו בה בתחילה (באבידה כזו כיון שאין סימן בגוף חוטי הציצית, רק מספר החוטים הוא שמהווה סימן). ולפיכך כיון שאין בה סימן, לכאורה הרי ציצית זו היא הפקר ויכול אותו פקיד לזכות בה לעצמו.
אלא שמאידך אבידה כזו נחשבת לכאורה ליאוש שלא מדעת הבעלים, שכן הם הלא אינם יודעים שזו נאבדה וחושבים שאכן הגיעה עד הנמען, אלא אם עבר כבר מספיק זמן בכדי שהשולח יקבל תגובה שדבר הדואר אכן הגיע ליעדו - שאז אם אינו מקבל כל ידיעה בנוגע לחבילה, מבין שנאבדה ומתייאש ממנה. ושוב יש לדון שמא אינו מתייאש שאולי אינו סבור שלא הגיעה אל הנמען, אלא חושב שכן הגיע אליו אך מסיבה כל שהיא אינו רוצה לשלם על החבילה שקיבל. ומעתה ישנו כאן נידון חדש, מצד אחד הלא הוא מניח שהציצית כבר לא תשוב אליו ואף שהוא סבור שהגיע לידי הנמען, מכל מקום יודע שאליו לא תשוב ומתייאש ממנה והרי זה יאוש מדעת שאפשר לזכות בו. ומאידך, אף שידוע שחוטי הציצית עצמם כבר לא ישובו אליו אבל מקוה ומצפה לקבל עבורם את התשלום וממנו אינו מתייאש. (ומעתה דן רבי צבי פסח לדינו של המתייאש מגוף החפץ אך לא משווויו אם נחשב כיאוש מדעת או כיאוש שלא מדעת, ומוכיח מהרמב"ם שנחשב כיאוש שלא מדעת).
והנה, כותב הגרצ"פ, דעת הש"ך (חושן משפט רס, כו) שיאוש שלא מדעת אינו יאוש היינו כשידוע לו מי הבעלים – שצריך להשיב להם את אבידתם ואינו יכול להסתמך כל כך שכבר התייאשו שכן היה זה שלא מדעת. אבל במקרה שאינו יודע מי הם, אף אם היה כאן יאוש שלא מדעת – יכול להשתמש בה. לפיכך לכאורה ניתן יהיה להשתמש בציצית זו, שהרי לא היה ידוע מי הם בעליה. אך הגרצ"פ מסביר שבנידוננו אף נימוק זה לא יועיל. ראשית, בנתיבות המשפט (שם ביאורים, יג) נחלק על דינו של הש"ך, אך אפילו הש"ך עצמו שסובר שיכול להשתמש באבידה – אינו סובר שנהיית שלו לענין זה שיוכל לכלותה. ובציצית ישנו הדין "ועשו להם – משלהם" ואף אם זכות השימוש מותרת לו, מכל מקום אם אינה שלו ממש לא יוכל לברך על ציצית זו כפי שאין מברכים על ציצית שאולה.
נידון נוסף שהגרצ"פ מעלה לדיון הוא "ספק ספיקא ביאוש שלא מדעת", הוא מבאר שצד זה שיש כאן יאוש שלא מדעת הוא רק ספק ספיקא, שכן יתכן ששלח הציצית במתנה ולא היתה לו תקווה לקבל כסף עבורה ואם כן הרי זה נחשב יאוש כיון שיודע שהציצית יצאה מרשותו מבלי תקווה שהיא או תמורתה ישובו אליו שוב. ואף אם נאמר ששלח למכירה, מכל מקום יתכן ששלחו אליו את הכסף מראש. ואף אם נאמר שלא שלחו אליו מראש מכל מקום שמא קיבל הודעה שהחבילה לא נמסרה אל הנמען ואז ודאי התייאש. וכיון שיש כאן יותר צדדים שהיה כאן יאוש מדעת, אפשר לומר שיוכל לקחתם לעצמו ולברך.
ומכל מקום מסיק הגרצ"פ שאף אם אכן נכריע שהיה כאן יאוש מדעת ושפקיד הדואר אכן יכול לקחת את החוטים ואף לברך על טלית בה יניח אותם, עדיין יש לפקפק אם ניתן להשתמש בחוטים אלו לציצית, שכן הראשונים נחלקים אם המוצא חוטים יכול להשתמש בהם לציצית, שיש לחשוש שלא נעשו בהכשר.
