יצר את האדם בצלמו
כתובות ח ע"א
"אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ - בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ, וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד; בָּרוּךְ אַתָּה ה' יוֹצֵר הָאָדָם".
לשון הברכה מושתתת על דברי הפסוקים: (בראשית א, כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ. (בראשית ט, ו) כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.
במה דומה צלם האדם לצלם עליון? ומה ענין צלם זה לנישואין? למה התקנת בנין עדי עד תלויה דוקא ממנו מצלם זה?
אלא שכאשר פושט העני את ידו פתוחה היא כלפי מעלה, ואילו העשיר הנותן לו ידו פתוחה כלפי מטה. מהי התנוחה הטבעית לאדם? צא וראה בכף הרגל שגבה למעלה והבוהן לאמצע. הרי שבצורתו הטבעית נברא אדם בצלם אלהים להיות נותן ומשפיע כבוראו.
ובכך מברכים בפני החתן והכלה, כי בניית בית בישראל ובנין עדי עד תלויים במציאות תמידית של נתינה והענקת אין סוף זה לזה כצלם עליון הטבעי.
ובזה מבואר לשון המשנה במסכת כתובות דף קח ע"ב :הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ וּפָשַׁט לוֹ אֶת הָרֶגֶל. התימה והמבוכה בפירוש ביטוי יחידאי זה עולה מדברי רש"י במהדו"ק שבשיטה מקובצת שם: "מתני' מעות נדוניא ופשט לו את הרגל. כלומר אם היית תולה אותי ברגל על העץ איני נותן לך כלום. לישנא אחרינא שאמר לו טול רגלי שאין לי מה שיתן לך. לישנא אחרינא כאדם שמתלוצץ בחבירו וטופח לו רגלו ואומר לו אפילו מן הטיט של תחת רגלו אינו נותן לו. רש"י במהדורא קמא". שהרי קשה למה לא נקטו לשון פשיטת היד שהרי היא הרגילה לקבל, וכגון במסכת פסחים דף קיח ע"ב: "(תהלים סח, לא) מִתְרַפֵּס בְּרַצֵּי כָסֶף - שפושטין יד לקבל ממון"; ובכמה מקומות: "פשטה ידה וקיבלה קידושין".
אלא שבקל יכול אדם להפוך את ידו, לפושטה ולקבל, גם כאשר נותר בידו ממעט "ממונו של אדם - שמעמידו על רגליו" (פסחים קיט ע"א; סנהדרין דף קי ע"א). אך כאשר לא נותר בידו מאומה נחשב כמי שאף את רגליו פשט והפך לקבל, ואינו יכול אז לעמוד על רגליו כלל.
ובזה גם מבואר לשון הברייתא: (ברכות דף לד ע"ב; מגילה דף כב ע"ב; שבועות דף טז ע"ב) "תנו רבנן: קידה - על אפים, שנאמר: ותקד בת שבע אפים ארץ. כריעה - על ברכים, שנאמר: מִכְּרֹעַ על ברכיו. השתחואה - זו פישוט ידים ורגלים, שנאמר: הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה".
מהו פישוט ידים ורגלים, ולמה השתחואה נקראת כך?
ובאמור למעלה מבואר שבהתבטלותו הגמורה – מראה ומביע האדם שאין לו משלו כלום, וכל כולו קבלה מהשולט עליו, הן בידיו והן ברגליו.
והוא שרוע על הקרקע כי אפילו לעמוד על רגליו אינו יכול. כמבואר בסוגיית "היקום אשר ברגליהם", בקישור זה: פסחים קיט ע"א, או זה: סנהדרין קי ע"א.
