חשב אדם לעשות מצוה
קידושין מ ע"א
"מחשבה טובה מצרפה למעשה, שנאמר: (מלאכי ג, טז) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ, מאי וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ? אמר רב אסי: אפילו חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שנאמר: (תהלים סו, יח) אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי. ואלא מה אני מקיים (ירמיהו ו, יט) הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה אֶל הָעָם הַזֶּה פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם? מחשבה שעושה פרי - הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, מחשבה שאין בה פרי - אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה".
טעם הדבר שאילולא נאנס ודאי היה עושה את המצוה, כך כתב הרמב"ם בהלכות גירושין פרק ב הלכה כ:
"ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו".
ורשע הוא להיפך, חזקתו שהיה עושה עבירה.
על הפסוק (במדבר כב, כא) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת אֲתֹנוֹ, דרשו במדרש תנחומא פרשת פרשת בלק סימן ח:
"מרוב שנאה ששנא את ישראל קדמתו ועמד בזריזות הוא בעצמו, אמר לו הקב"ה, רשע! כבר קדמך אברהם אביהם לעקידת יצחק בנו שנאמר (בראשית כב, ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ".
ופירש האדמו"ר מקוצק (הובא בספר מעינה של תורה) שההשואה היא בכך שכשם שחפץ אברהם אבינו לקיים את רצון בוראו ולהקריב את בנו ואולם על מנת שיתקיים עם ישראל לא יצאה מחשבתו לפועל ולא נתקיימה, כך על אחת כמה וכמה שלא תתקיים מחשבתו הרעה של בלעם הרשע.
על פי זה יתבאר למה הושוו מעשי אברהם ובלעם בחבישת החמור דוקא. שכן שניהם באו על גמולם המלא למרות שלא נעשתה מחשבתם ולא נגמרה מלאכתם, ולא רק משום שרצו לעשות מצוה או עבירה ונאנסו, כדברי הגמרא, אלא שגם עסקו למעשה בהכנות החומריות – הכנות "חמוריות" כחבישת החמור.
וכך אמר הקב"ה לבלעם: רשע! חשבת לנסות להשמידם, ושאם לא תצליח תטען שרק ניסית אך לא ביצעת?! כבר קדמך אברהם שבזכות שהסכים שיכחד זרעו לקיים רצוני, נחשב לו כאלו עשה ובזכות זה הובטח לו שיתקיים זרעו ולא יזיקוהו שכמותך. ועם זה נחשב גם לך כאלו עשית ואותך יהרוגו.
על פי זה גם מבואר לשון התחינה: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הָפֵר עֲצַת אוֹיְבֵינוּ" – בלשון הפרה. שהרי קיים חילוק בין הפרת נדר לבין התרתו. הפרה מבטלתו מכאן ולהבא, ואילו התרה עוקרת את הנדר למפרע כאילו לא נדר. לכן התפילה היא רק על הפרה, שלמרות שתופר עצתם לא יתבטל עוונם, וישולם להם כגמולם.
עוד אמרו במדרש בכמה מקומות: "(במדבר כב, כח) מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים, רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים".
וצריך ביאור,
מה ענין מצות עליה לרגל שהזכירה האתון יותר ממצוות רבות שמקיימים ישראל?
למה הזכירה מצוה זו דוקא בזמן הכאתה?
גם צריך ביאור למה הוכתה האתון בידי בלעם, במה חטאה?
אלא שחבישת האתון היה חטאו של בלעם בלבד כי האתון לא עשתה בו שום מעשה. חטאה האתון היה בכך שהלכה ברגליה ונשאה את בלעם לעקור את ישראל, במקום שהיתה צריכה לעמוד מיד כמו שעמדה כשראתה את המלאך, ועל כך נענשה והוכתה בידי בלעם. ובענין זה מוזכרת מצוות ישראל בהליכה ברגליהם בעליתם לרגל, שזכות זו היא שעמדה להם כנגד הליכתם של בלעם ואתונו.
