אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"והא כתיב לפני עיור לא תיתן מכשול"
נתינת כלי שאינו טבול כמתנה למי שודאי לא יטבילו
מצוי מאד לתת כמתנה בחתונות, כלי בית שישמשו את הזוג הנישא. ברם, לעיתים אותו זוג אינם שומרי תורה ומצוות, ומתעוררת השאלה אם מותר לתת להם כלים שעוד לא הוטבלו, כשקרוב לודאי שהם לא יטבילו אותם, שיתכן שיש בזה משום 'לפני עיור לא תיתן מכשול'. לכאורה אפשר להציע לנותן המתנה שיטבול את הכלים, אלא שברוב המקרים מודבקות עליהם תוויות המהוות חציצה, והוא אינו רוצה להסירם כדי לא ליצור את הרושם שנותן כלי משומש.
את השאלה הזו שיגר לפני כארבעה עשורים הרה"ג צבי כהן שליט"א מחבר ספר 'טבילת כלים' אל מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך (ספר 'טבילת כלים' עמ' רלט).
במסכת עבודה זרה (ו, ב) מבואר שאיסור לפני עיור היינו בכגון שמקריב כוס יין לנזיר מצד אחד של הנהר לצידו השני – כשבלעדי המקריב לא היה הנזיר יכול להגיע אל היין. תוספות שם מבארים, שכיון שכל העולם שותים יין – ברור שהנזיר המבקש את היין מתכוון לשתותו ולעבור על איסור ולכך המקריב אליו את הכוס – עובר בלפני עיור. ומשום שאיסור לפני עיור עוברים רק כאשר ברור שאכן יכשל בעבירה, אבל אם יש לתלות שלא יכשל בה – אין זה נחשב כנתינת מכשול לפניו.
הגרש"ז מחדד נקודה זאת, ומבאר שהיין לגבי הנזיר נחשב כ'חפצא' של איסור ולכך המקריבו אליו עובר על לפני עיור. אבל אכן כאשר הדבר אינו חפצא של איסור – אינו עובר. כדוגמא הוא מביא שמותר להשכיר בית לעבריין, אף שהרבה עבירות שיעשה בו לא היו נעשות בלא בית, ומכל מקום כיון שהבית אינו חפצא של איסור – אין כאן משום לפני עיור.
לאור דברים אלו, היה מקום לומר שאפשר לתת כלים שאינם טבולים למי שודאי לא יטבילם, משום שיתכן שמקבל המתנה יהיה לו כלי נוסף כזה, ובשל כך לא ישתמש בכלי שמקבל כמתנה אלא ימכרנו, וכיון שאין כאן ודאות שיעבור איסור על יד הכלי, הרי אינו נחשב כחפצא של איסור.
אלא, שבסוגייתנו שואלת הגמרא שכיון שהרועים מוחזקים כגזלנים משום שנוהגים להרעות את בהמותיהם בשדותיהם של אחרים, איך אפשר למסור להם בהמות – הלא המוסר עובר בלפני עיור לא תתן מכשול. ומכך מוכיחה הגמרא שהרועים אינם מרעים בשדות גזל בהמות הנמסרות להם על ידי אחרים, כי אם את בהמותיהם שלהם, כיון שאין אדם חוטא ולא לו.
והנה מעצם השאלה שבמסירת העיזים לרועה עוברים בלפני עיור, מוכח לכאורה שאף בנתינת דבר שאינו חפצא של איסור יש משום לפני עיור, והראיה שאלמלא שאין אדם חוטא ולא לו – ומסירת העיזים לרועה היתה גורמת לו לעבור בגזל, היה בזה משום לפני עיור.
אמנם, בשיטה מקובצת מביא בשם הריטב"א שעובר על לפני עיור רק כאשר רועה רק את בהמותיהם של אחרים, אבל אם כבר רועה בהמותיו שלו שבלאו הכי עובר על איסור גזל – אין כאן משום לפני עיור, אלא שמכל מקום אסור לסייע בידי עוברי עבירה.
האחרונים הרבו לתמוה על דברי הריטב"א האלו, שכן מה בכך שרועה את בהמותיו שלו – הלא כל בהמה המתווספת לו גורמת לו לעבור על איסור נוסף של גזילה.
ומיישב הגרש"ז, על פי היסוד בו פתח – שכיון שהבהמה היא חפצא של היתר, לכן רק כשלרועה אין בהמות משלו ובכך שמוסר לו בהמות למרעה מטיל עליו שם 'רועה' שהוא נחשב כגזלן – רק אז עובר בלפני עיור. אבל כשאר הוא כבר רועה את בהמותיו שלו, הרי כיון שמסירת הבהמות אינה זו שמחשיבתו לגזלן – אין בזה משום לפני עיור שהרי כמבואר הבהמות הן חפצא של היתר, ובמסירת או נתינת חפצא של היתר , איו משום לפני עיור. (הוא מוסיף שאם נדקדק בלשון הגמרא נבחין ששאלה 'והא כתיב לפני עיור לא תתן מכשול', ולא והא קעבר אלפני עיור, ומשום שיתכן שאף כשאין לו עדיין בהמות והוא זה שמסר לו כעת בהמה והפכו לרועה – גם בזה אין ממש לפני עיור ומשום שהבהמות אינן חפצא של איסור).
ומכל מקום, להלכה ולמעשה הגרש"ז מותיר שאלה זו ב'צריך עיון', כיון שיש לחוש שמדרבנן כלי שאינו טבול נחשב כחפצא של איסור – שאסור להשתמש בו לסעודה ובאופן זה – הלא אסור למוסרו ולתיתו למי שודאי יעבור בו איסור.
