סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

סדרת חינוך מתמשכת / רפי זברגר

בכורות נה ע"ב - נו ע''א

  

הקדמה

לאחר שלמדנו במשניות קודמות את המקרים בהם חייבים במעשר בהמה, עוברים לדון במשנה בדף שלנו על מקרים בהם יש פטור מלתת מעשר בהמה:
הלוקח או שניתן לו במתנה - פטור ממעשר בהמה:
אדם הקונה בהמה מאדם אחר, או שקיבל אותה במתנה אינו חייב להפריש עליה מעשר בהמה. דין זה שונה מדיני טבל, שם הפירות אסורים כל עוד לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות. כאן במעשר בהמה, אנו נוכחים לדעת, כי ישנן בהמות ''שלא עברו תחת השבט'' ולא נספרו למנין מעשרות, ובכל אופן אינן נאסרות. 
 

הנושא

הגמרא מיד מבררת את מקור הדין ושואלת: מנא הני מילי?
אמר רב כהנא דאמר קרא
(שמות כ''ב, כ''ח-כ"ט) מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי: כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי - מה בָּנֶיךָ אין בלקוח ובמתנה, אף צֹאנֶךָ ובקרך (שֹׁרְךָ) אינו בלקוח ובמתנה.
רב כהנא מצטט שני פסוקים מפרשת משפטים. הפסוק הראשון מדבר על חובת פדיון בכור, והפסוק השני על צאן ובקר. מקיש רב כהנא בין הנושאים ולומד כי כמו שבנים אינם ניתנים לאדם במכר או במתנה, אלא הם נולדו אצלו, כך גם הצאן והבקר של מעשר בהמה – אין חובה להפריש אם קנה או קבל במתנה. 
והאי בבכור כתיב?
שואלת הגמרא: מניין למד רב כהנא כי מדובר בצאן ובקר של מצוות מעשר בהמה, והרי הפסוק עוסק בבכור?
אמר קרא (שם): כֵּן תַּעֲשֶׂה - אם אינו ענין לבכור, דלא איתיה בעשייה, דברחם קדוש - תנהו ענין למעשר בהמה.
עונה הגמרא כי אין אפשרות לייחס את פסוק כ''ט המדבר על צאן ובקר ביחס לבכור, עליו מדובר בפסוק כ''ח. שהרי נאמר בפסוק כ''ט פועל של עשייה ( כֵּן תַּעֲשֶׂה) והרי בכור אינו תלוי בעשייה כלל וכלל, שהרי הבכור קדוש כבר ברחם אמו ללא עשייה. לכן דרש רב כהנא כי הפסוק השני עוסק בצאן ובקר של מעשר בהמה, שם ישנה עשייה רבה, כפי שלמדנו במשנה הראשונה בפרק: הכנסת הבהמות לדיר, ספירתן (עד עשר...), סוקר את הבהמה העשירית בסקרא ועוד. 
עתה שואלת הגמרא שלש שאלות דומות. עיקרון השאלה: אם צאן ובקר אינו שייך לדיני בכורות, הרי שניתן לייחס פסוק זה גם לדינים אחרים, אשר גם בהם ישנה עשייה. אם כן הגמרא שואלת, מדוע רב כהנא מייחס מילים אלו דווקא למעשר בהמה ולא לדינים אלו. 
ואימא תנהו ענין לחטאת ולאשם?
שאלה ראשונה: נייחס צאן ובקר לחטאת ואשם, שיש להקדיש אותם לקרבן?
דומיא דבנך - מה בנך שאינו בא על חטא, אף צאנך ושורך שאינו בא על חטא.
גם שלושת התשובות לשאלות דומות, ולומדות מן ההיקש לבְּכוֹר בָּנֶיךָ בפסוק הקודם, כך שהלימוד של צאן ובקר צריך להיות דומה לבְּכוֹר בָּנֶיךָ - מצוות פדיון בכור. ובתשובה שלנו: כמו שפדיון הבן אינו בא על חטא, כך גם צאן ובקר צריך להיות על מעשה ללא חטא, ולכן לא ייתכן שנלמד מכך דיני קרבן חטאת ואשם הבאים על חטא. 
ואימא תנהו ענין לעולה ולשלמים?
שאלה נוספת: אולי נלמד על צאן ובקר של קורבנות עולה ושלמים, אשר יש בהם עשייה (הקדש לקרבן) ואינם באים על חטא?
דומיא דבנך - מה בנך שאינו בא בנדר ונדבה, אף צאנך ושורך כו'.
כאן התשובה והדמיון למצוות פדיון הבן, הוא בכיוון השני. כשם שפדיון הבן הינה חובה ומצווה המוטלת על האב (מכיוון שהבן קטן בהיותו בן שלושים יום) ולא בנדר ונדבה, כך גם צאן ובקר צריך להיות חובה, ולא קרבנות עולה ושלמים הבאים לרצונו של הבעלים, ולא כחובה. ומצוות מעשר שני הינה כידוע חובה ולא רשות. 
ואימא תנהו ענין לעולת ראייה?
והשאלה האחרונה: אולי נשווה לקרבן עולת ראיה הבאה בחולו של מועד של הרגלים. קרבן זה יש בו עשייה (הקדש לקרבן), חובה להביאו ברגל (''אין לבוא למקדש בידיים ריקות'') וגם אינו בא על חטא. ומדוע אם כן למד רב כהנא כי הפסוק מלמד על מעשר בהמה, ניתן ללמוד ממנו על עולת ראיה. 
דומיא דבנך - מה בנך שאין קבוע לו זמן, אף שורך וצאנך שאין קבוע לו זמן.
עוד פרמטר אנו לומדים מפדיון הבן – שהוא קדוש מרחם, ומיום שלושים ללידתו ניתן לפדות אותו במשך כל חיו – כלומר אין לו זמן קבוע (אמנם יש מצווה להקדים ולפדות ביום השלושים, אך אם לא פדה, ניתן לפדות כל חיי הבן). לכן רב כהנא למד מפסוק זה מעשר בהמה שאין זמן קבוע להפרשתו.
 

מהו המסר

למדנו עקרונות של מעשר בהמה אשר אינו חל בקנייה צאן ובקר או בקבלתם במתנה, וחייב להיות: דבר שיש בו עשייה, אינו בא על חטא וגם לא קבוע לו זמן.
ננסה ליישם עקרונות אלו ל''הלכות חינוך'': לא "קונים חינוך" וגם לא "מקבלים חינוך במתנה" – יש לעבוד ולעשות. יש להשקיע ולהתמסר בחינוך ילדים. מוטל עלינו לחשוב כל הזמן מה מותר ומה אסור. מה חייבים לומר, ואילו דברים כדאי שלא לומר אותם. לא לבנות חינוך על ענישה כאשר הילד חוטא. חינוך נבנה בעמל רב על אמון והערכה הדדית של ההורה בילד, ולא פחות חשוב של הילד בהוריו. ניתן ואולי אף רצוי להעניש כאשר הילד עשה מעשה שלא ייעשה, אך יחסי האמון בין ההורים והילדים אמור להיות מושתת על מקל וגזר. יש לומר מילים טובות, ואף לתת פרסים כאלו ואחרים על מעשים טובים, מעשים בונים ומחנכים, לא פחות ואולי הרבה יותר מאשר להעניש במקרה הצורך.
והעיקרון האחרון: אין קביעות זמן לחינוך. החובה מוטלת בכל רגע ורגע. בין אם נמצאים ביחד עם הילדים ובין אם שוהים במרחק מהם. כל הזמן מוטלת על ההורים חובת הדאגה והחינוך לילדיהם. ''אין הפסקות ואין שעורים חופשיים''. ניתן אף לומר כי חובת החינוך לא תמה בגיל העשרה, וגם לא לאחר שיצאו ופרחו מן הקן. גם במשך כל החיים, הילדים עדיין מסתכלים ולומדים מהוריהם. ניתן להוכיח אותם גם כשהם הגיעו לגיל מבוגר. כמובן, יש לעשות זאת "בטוב טעם ודעת", אך אין לחשוב כי "סדרת החינוך" הסתיימה בגיל מסוים – גם לחינוך לא קבוע זמן.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר