לאלו ספקות התורה מתייחסת?
נקודה למחשבה בדף היומי עם הלכה ברורה ובירור הלכה / הרב דב קדרון
בכורות מב ע"א
בגמרא נידונה הגדרת מינו של הטומטום, שהוא אטום ולא ניכר אם זכר או נקבה. יש הסוברים שדינו כמין בפני עצמו, שאינו לא זכר ולא נקבה, אולם רב חסדא אומר שלכל הדעות טומטום יכול להיות רק אחד מהשניים: זכר או נקבה, אלא שאנו לא יודעים מהו. ב"הלכה ברורה" מבואר שהרמב"ם והשולחן ערוך פוסקים להלכה כרב חסדא שהטומטום הינו ספק זכר ספק נקבה, ולכן אם הוא בכור יש לנהוג בו קדושה מחמת הספק.
לאורך כל הסוגיה נאמר שלפי מי שסובר שטומטום הוא ספק אזי בעניין שהתורה מצריכה זכר ודאי, כגון בכור, אין צורך בפסוק שילמד שאין אותו עניין נוהג בטומטום, כי אין צורך בפסוק כדי למעט מצב של ספק. רש"י מסביר שלא ייתכן שיהיה כתוב בתורה פסוק או מילה שבאה לומר איך לנהוג במצב של ספק, משום שלקב"ה שנתן את התורה הרי אין ספק, לכן כל דבר שנכתב בתורה הוא וודאי ללא שום צורך להתייחס לספק. על כך יש שהקשו ממה שמצאנו במקומות אחרים בש"ס שישנם פסוקים הבאים ללמד איך לנהוג במצב של ספק.
אחד ההסברים של האחרונים הוא שיש לחלק בין ספק של חסרון ידיעה לבין ספקות אחרים. התורה אינה מתייחסת לספק הנובע מחסרון ידע, משום שאין ספק כזה נחשב לספק, אלא זהו חיסרון של האדם שאינו יודע משהו, ואין מטרת התורה ללמד אותנו את מדעי הטבע או להתייחס לחוסר הידע שלנו. אבל מצב שבו יש ספק בדין בגלל מעשה שהיה כאשר אין אפשרות לברר את המציאות – זוהי כבר שאלה הלכתית שהתורה נותנת לה פתרון.
