סיומת קצרה קולעת וברורה / רפי זברגר

בכורות מא ע''א

הקדמה

היום נלמד משנה קצרה, אשר על פניו נראית תמוהה למדי: 
על אלו מומין שוחטין את הבכור ופסולי המוקדשין נפדין עליהן:
משנה זאת נראית ככותרת לפירוט דינים, אך למרבה הפלא היא מסתיימת בציון הכלל ללא הפירוט בהמשך. 
 

הנושא

הא תו למה לי? הא תנא ליה רישא: על אלו מומין שוחטין את הבכור.
הגמרא מבינה שמשנתנו אינה פתיח להמשך, אלא סיכום של המשניות מתחילת הפרק ועד כאן. 
מיד תמיהה הגמרא על הצורך במשפט סיכום ושואלת, הרי כבר הקדמנו ואמרנו בתחילת הפרק שאנו הולכים לפרט את המומים המפקיעים את דין הבכור, אך בד בבד אינם הופכים את הבכור לטריפה, ולכן מותר לשחוט אותם ולאוכלם לאחר מכן. אם כן, מהו הצורך גם במשפט סיכום?
סיפא איצטריכא פסולי המוקדשין נפדין עליהן.
עונה הגמרא כי מטרת הכלל אינה לחלק הראשון שלו, אלא לחלק השני אשר אינו מדבר על בכור, אלא על פסולי מוקדשין. מציינת המשנה כי כל המומים אותם הזכרנו בכל המשניות עד עתה, גם מפקיעים קדושת בכור, אבל גם ניתן לפדות עליהם (לאחר שהופיעו המומים) פסולי מוקדשין. 
הא נמי פשיטא מישחט שחטינן מיפרק מיבעיא?
מקשה הגמרא על התירוץ, שהרי אין צורך לומר את הדין על פסולי המוקדשים. שכן, אם מומים אלו ''מצליחים'' להפקיע בכור עד כדי שמותר לשחוט את הבהמה לאחר מכן, ברור ומוסכם לכול שמומים אלו יוכלו גם להתיר פדיון של פסולי המוקדשין. שהרי שחיטה יותר ''חזקה'' מפדיון. אם התרנו שחיטה קל וחומר שנתיר גם פדיון. 
אם כך חוזרת השאלה למקומה, ועתה מיישבת הגמרא תירוץ שונה: 
אלא איידי דתנא "שלשה", הוסיף ואמרו לו "לא שמענו את אלו" וקתני ואתי דיחידאה - וקא סתים לה בכולהו "על אלו מומין שוחטין את הבכור, ופסולי המוקדשין נפדין עליהו".
בגלל שלמדנו במהלך הפרק מספר הלכות שהיה ניתן לחשוב עליהם שלא התקבלו להלכה, חזרה המשנה שלנו וקבעה באופן מוחלט, כי כל המשניות שלמדנו לעיל מוסכמות על כולם ואין חולק. להלן המשניות שהיה ניתן לחשוב כי הם בדעת יחיד בניגוד לדעת חכמים ובניגוד לפסק ההלכה:
1. משנה בדף מ.: נשבר עצם ידו ועצם רגלו אע"פ שאינו ניכר מומין אלו מנה אילא ביבנה והודו לו חכמים, ועוד שלושה הוסיף, אמרו לו: לא שמענו [אלא] את אלו.
את המומים שבחלק הראשון של המשנה אשר אמר חכם בשם אילה (נשבר עצם ידו ועצם רגלו) הסכימו חכמים לדעתו, אך הסיפא של המשנה, בה מתוארים עוד שלושה מומים שהוסיף אילה ועליהם אמרו חכמים כי ''לא שמעו על מומים אלו''. 
2. דעת יחיד במשנה ראשונה בדף מ: ... רבי חנניא בן גמליאל אומר: זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר ושאין בה שלש חוליות הרי זה מום: 
3. דעות יחידים במשנה השניה בדף מ: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: את שיבלת בעיניו, ושנפגם עצם ידו ורגלו, ושנפרק עצמו של פיו, עינו אחת גדולה ואחת קטנה, אזנו אחד גדולה ואחד קטנה במראה אבל לא במדה. רבי יהודה אומר: שתי ביציו, אחת גדולה כשתים שבחבירתה, ולא הודו לו חכמים.
כאמור היה אפשר לחשוב כי דעות יחיד אלו לא נפסקו להלכה, לכן מסיימת המשנה שלנו וקובעת על אלו מומין שוחטין את הבכור וגם ופסולי המוקדשין נפדין עליהו.
 

מהו המסר

החלקים החשובים ביותר של הרצאה או מצגת הינם הפתיחה והסיום. בדרך כלל, אנשים יזכרו חלקים אלו, ויפנימו ויקלטו את המסרים הנאמרים בהם.
למדנו היום כי רבי יהודה הנשיא, מחבר המשניות, קבע משנה מיוחדת לקראת סוף הפרק, אשר אינה מלמדת הלכות חדשות, והמסר היחיד שהיא מבקשת ללמד הוא סיכום כל מה שלמדנו לפני כן, ולהדגיש כי ההלכה נקבעה כמו כל הדעות שהובאו לעיל, גם אם הם דעת יחיד.
מסרים ברורים, סיומת מוגדרת, קצרה וקולעת – זה "שם המשחק" בהצגת נושא.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]