סקר
לקראת סיום מס' שבת





 


דור דור ויורשיו / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

 

שעת חלוקת נכסים מעוררת רגשות עמוקים. רבים מבקשים להנחיל את נחלתם בדומה לסבא יעקב-ישראל, גם אם לא מתאים הדבר למה שקבעה ההלכה לכתחילה במשפט הירושה

הוטב מזלם של לומדי הדף היומי, שעסקו השבוע בסוגיה הנוגעת ישירות לברכות יעקב שבפרשת השבוע. כאשר מנחיל יעקב לבניו, שבטי ישראל, את ירושתו החומרית והרוחנית, הוא מוכיח חלק מבניו על התנהגותם. מחד, הביקורת הנוקבת שהוא מטיח בראובן, שמעון ולוי אינה מביאה אותו לשלול מהם את זכותם לרשת את נחלתם בין השבטים. מאידך, הוא מעביר מראובן ליוסף את זכות הבכור לרשת כפליים בנחלות. מהו אם כן היחס בין ברכות יעקב לבין הנאמר בדיני ירושה במסכתנו במקרה של ירושת בן שאינו נוהג כשורה?

ועוד, הזיקה הנוצרת בין הפרשה לדיני ירושה חושפת משהו מהדינמיקה החיה של רצף התורה שבעל פה. על בסיס הנאמר במקרא נקבע סולם ברור של קִרבה משפחתית במסגרת דיני ירושה. שעת חלוקת הנכסים מעוררת רגשות עמוקים. רבים מבקשים להנחיל את נחלתם בדומה לסבא יעקב-ישראל, גם אם לא התאים הדבר למה שנקבע לכתחילה במשפט הירושה. איך גישרה ההלכה בין החובה המקורית לבין רצונות המורישים?

במשניות שבפרקנו נקבע (דף קכו):

האומר (או הכותב בצוואת ירושה): "איש פלוני, בני בכורי לא יטול פי שנים", "איש פלוני בני לא יירש עם אחיו" – לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה.


לעומת זאת, מציעה המשנה שיטה העשויה לעקוף הגבלות אלו.

המחלק נכסיו (בחייו בעודו בריא) על פיו (כמתנה), ריבה לאחד ומיעט לאחד, והשוה להן לבכור – דבריו קיימין; ואם אמר משום ירושה, לא אמר כלום.


ובהמשך, במשנה הבאה (דף קל):

רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אם אמר (המוריש שאדם מסוים יירש את כל נכסיו) על מי שראוי ליורשו (למשל, על אחד מבניו) – דבריו קיימין, ועל מי שאין ראוי ליורשו (על מי שאינו נכלל במשפט הירושה) – אין דבריו קיימין.


שוב, המשנה קובעת (דף קלג) שאפשר לעקוף גם הגבלה זו על ידי מתנה, אך הפעם מתוך הסתייגות.

הכותב את נכסיו (במתנה) לאחרים (שאין להם זכות ירושה) והניח את בניו (ללא ירושה) – מה שעשה עשוי, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם לא היו בניו נוהגים כשורה – זכור לטוב.


מסקנת הגמרא היא כדברי שמואל, שהכריע כנגד שיטת רבן שמעון בן גמליאל: "אל תהיה במקום שבו מעבירים ירושה מן הזכאי לה, ואפילו כשמעבירים מבן רע לבן טוב". לא ניתן הסבר לקביעתו של שמואל שאסור לנשל מירושתו בן שאינו נוהג כשורה. על פניו נימוקו מבוסס על העיקרון שמטרת הירושה היא להעניק חיים לקרובים לאדם בחייו, מה שמבטא נשיאת אחריות לבסיס הכלכלי הנאות שלהם מתוך החובה לחמול ולסייע. על כן אין לאדם להפלות בין יוצאי חלציו על בסיס התנהגותם.

דברי שמואל מתייחסים רק למקרה של צוואה, אך בתלמוד הירושלמי ביטול זכות הירושה לבנים, גם אלו שאינם נוהגים כשורה, נידון בצורה חריפה גם אם מדובר במתנה מחיים. לפי הירושלמי, המנשל בן מירושה עובר על פסוק מספר יחזקאל, "ותהי עוונתם על עצמותם" (לב, כז). אפילו המיתה אינה מכפרת, והחטא נשאר דבוק לגוויית החוטא בקבר כמו חללי החרב הערלים שעליהם מדבר הפסוק בהקשרו המקורי.

ברוח דומה נפסקה ההלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך: "אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אף על פי שזה ממון הוא... כל הנותן נכסיו לאחרים (במתנה) בעודו בריא והניח היורשין, אף על פי שאין היורשין נוהגין כשורה, אין רוח חכמים נוחה הימנו, וזכו האחרים בכל מה שנתן להם. מידת חסידות היא שלא יעיד אדם חסיד בצוואה שמעבירין בו הירושה מן היורש אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה" (הלכות נחלות פרק ו, הל' א, יא).


עיצוב "הישראליות" לדורות

איך נטל יעקב את זכות "הכפליים" מראובן כאשר הוא עצמו מעיד עליו "בכורי וראשית אוני"? מה מצדיק את העברת זכות הבכור ליוסף ("ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך", בראשית מח, כב) על ידי הפיכת בני יוסף, אפרים ומנשה, לבניו בחלוקת הנחלות - "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (שם, ה). סיבת העברת זכות הבכורה מרומזת בברכת יעקב ונקבעת מפורשות בספר דברי הימים: "ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו [שבא על שפחת רחל, בלהה] נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל" (דה"י א, ה, א). יוצא מכאן שיעקב פעל כנגד מה שייקבע בהלכה במסגרת משפט הירושה, כאשר העביר את הבכורה מראובן ליוסף רק בגלל שראובן לא נהג כשורה.

הוצעו תירוצים שונים להסבר התנהגותו של יעקב. הגמרא עצמה בדף קכג מציעה הסבר שונה מהכתוב בדברי הימים: "ראויה הייתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב, 'אלה תולדות יעקב, יוסף...' [שהרי ביקש יעקב להתחתן עם רחל, ובליל הכלולות אף חשב שהיא האישה אשר אתו], אלא שקדמתה לאה ברחמים [בתפילה], ומתוך צניעות שהייתה בה ברחל [שמסרה הסימנים שנתן לה יעקב ללאה] החזירה הקדוש ברוך הוא לה".

הניסיונות להסביר את התנהגותו של יעקב מניחים שגם אם לא קיבלו האבות את מצוות התורה מה' או במסורת של דורות, הם קיימו אותם על בסיס הכרה פנימית. גם אם לא נקבל הנחה זו, יש בוודאי לייחס למעשיהם בסיס ערכי העשוי להוות מודל לזרעם. בברכותיו מעצב יעקב את פרצוף "הישראליות" לדורות. ייתכן שבמצבים מיוחדים יוכלו מי מבניו ומבני בניו לחקות את צורת חלוקת ירושתו ולתת ביטוי לרצון אישי לעיצוב פני זרעם, גם אם חלוקה זו לא תתאים לנפסק לכתחילה בהלכה.


בין ירושה למתנה בחיים

דיני ירושה הנם אחד התחומים ה"חיים" ביותר במשפט התורני לאורך הדורות – בחינת דור דור ויורשיו. ללא כל יומרה לסכם את הנאמר בתחום רחב ומורכב זה אסכם כמה מיסודות הפסיקה מתוך ניסיון לתהות על הזיקה בין הנקבע בתלמוד ובפסיקה לבין הנאמר בברכות יעקב.

- במסגרת ירושה אסור לאדם להוריש מנכסיו לאדם שאינו זכאי לרשת אותו מצד ההלכה. לעומת זאת, מותר לאדם לקבוע העדפות אישיות בין אלו הזכאים לרשת אותו, כדברי רבי יוחנן בן ברוקה. למשל, באחד מפסקיו של בית הדין הרבני בירושלים תמכו הדיינים בצוואה שהפלתה את אחד הבנים לרעה בגלל שהאב נתן לו בחייו סכומים גדולים בשעת הצורך. כמובן, יש להיזהר בצוואה, כמו בחיים, שלא לחזור על מעשי יעקב שהטיל קנאה בין יוסף לאחיו.

- אסור לבטל זכות ירושה המגיעה לבן שאינו נוהג כשורה. בפסיקה אחת של התשב"ץ נאמר שגם אם בן הטיח באביו "ממזר", אסור לאב לנשל אותו מירושתו.

- ההבחנה הברורה בין ירושה לבין מתנה בחיים התקבלה להלכה. בעוד האדם בריא יש לו זכות להעביר נכסים למי שאינו זכאי לרשת אותו ולנשל בכך את בניו מירושתם. אך כמו במשנה, מבחינה מוסרית פעולה זו נידונה כמתועבת. רבנו אשר דן באחת מתשובותיו במקרה שבו אדם ביקש בחייו לתת את כל נכסיו במתנה לבנו הגדול בגלל שבניו האחרים התנהגו שלא כשורה: "אסור לכל בן ברית להעלות על ליבו... וכל שכן בדבר זה (כאשר הבנים אינם נוהגים כשורה), להיות נוהג לשמצה בקמיו למזכיר עוון (הבנים) לדורותיו. וכל המטפל בזה ומחזיק ידיו הוא מסייע ידי עוברי עבירה". הרב עובדיה יוסף העיר שלמרות שבדרך כלל הביטוי "רוח חכמים לא נוחה הימנו" מתייחס ל"מידת חסידות" ולא לחובה הלכתית מוחלטת, יש בהעברת ירושה מבן שאינו נוהג כשורה איסור חמור של "ותהי עוונתם על עצמותם".

למרות הדברים הנוקבים הללו, הצורך הנפשי של אדם שהולך לעולמו לקבוע סדרי חיים בנכסיו לאחר מיתתו, במיוחד בכל הקשור להמשך קיום עולמו הרוחני, כמו אצל יעקב, נשמר במסורת הדיון ההלכתי.

- כאמור, בסוגייתנו לא ניתן הסבר לקביעת שמואל שאסור להעביר זכות ירושה מבן שאינו נוהג כשורה לבן אחר. אלא שדברי שמואל מצוטטים על ידי חכם אחר עם תוספת (כתובות נג ע"א), שלפיה קבע כפי שקבע בגלל שאין למוריש יכולת לדעת מאיזה מבניו יֵצא זרע כשר בדורות הבאים. בכך עומעם עקרון החמלה כמכריע בדיני ירושה, ובמקומו ניתנה העדפה מפורשת לעיקרון שבדברי רבן שמעון בן גמליאל, עקרון "הכשרות הרוחנית" ששמואל עצמו שלל.

- גם בתלמוד הבבלי וגם בירושלמי מסופר על אלו שביטאו את רצונם לעצב את הפנים הרוחניים של בניהם דרך הנחלת הירושה. היו כאלו שהעבירו את נכסיהם לאפוטרופוס בשכר חלק מנכסיהם כדי שיעביר חלק אחר לבנים, אך בתנאי שיחזרו מדרכם הרעה. מסופר גם על חכמים שהקדישו בחייהם את נכסיהם לבית המקדש כדי שבניהם שלא נהגו כשורה לא יזכו לקבלם אחר מותם. מסורת מינורית בפוסקים הבינה שניסוחו של שמואל מדגיש שדווקא התנהגותו השלילית של הבן הלא כשר אינה פוסלת את זכות הירושה - אבל במקרה שהבן ה"טוב" הנו תלמיד חכם, אפשר גם אפשר להעביר אליו את זכות הירושה. הרב עובדיה מקשה בתשובותיו על מסורת זו היות שהרמב"ם קבע במפורש שכוונת שמואל תקפה גם במקרה של "אח חכם הנוהג כשורה". אלא שגם הרב עובדיה מקבל עמדה זו כאשר מדובר בתלמיד חכם שתורתו אומנתו שנקלע למצב כלכלי קשה!

- עקבותיו של יעקב מתגלות במיוחד כאשר המוריש מבקש לתת מנכסיו לצורכי צדקה – לעניים, לצורכי ציבור ולתלמוד תורה. פוסקי ההלכה קבעו שאסור להכליל אפילו צרכים חיוניים וערכיים אלו במסגרת ירושה, והדבר נכלל באיסור של נישול הילדים מזכויותיהם. אלא שפוסקים אלו התירו "מתנה בחיים" לצורכי צדקה. גם כאן, העיקרון שבקביעה ש"אין רוח חכמים נוחה הימנו" נשמר על ידי תנאי נוקב שהועמד בפני "מתנה" שכזו. הנותן מנכסיו במתנה לצורכי צדקה בעודו בריא חייב להשאיר "חלקים חשובים" עבור יורשיו כדי שיקבלו בסיס לקיומם. ערכו של "דבר חשוב" ישתנה מדור לדור ומתקופה לתקופה, אך המוריש חייב לדאוג לאיזון בין הזקוקים לעזרה מבחוץ לבין יורשיו הקרובים.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר