השעבודים ההדדיים של האיש והאשה
בבא מציעא צו ע"א - ע"ב
"בעי רמי בר חמא: בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי? - אמר רבא: לפום חורפא שבשתא. מה נפשך, אי שואל הוי - שאלה בבעלים היא, אי שוכר הוי - שכירות בבעלים היא".
כתב בחידושי הרשב"א: "ונראה לי שאשה אין לה שעה שאינה חייבת להיות עם הבעל במלאכתו... ומסתברא לי שהאשה היא שהיא במלאכת הבעל לעולם אבל הבעל אינו עם האשה במלאכתה אלא בעתים שהוא מתעסק ממש בצרכיה".
וכתב הרמב"ם הלכות אישות כא, ט: "האשה ששברה כלים בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה, ואין זה מן הדין אלא תקנה, שאם אין אתה אומר כן אין שלום בתוך הבית לעולם אלא נמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות ונמצאת קטטה ביניהם". בדבריו "ואין זה מן הדין" מבואר שדעתו כרשב"א שאין לאשה פטור של בעליו עמו. שאילו על המקרה ההפוך כתב הרמב"ם בהלכות שאלה ופקדון ב, ז: "השואל מאשתו או שותפין ששאלו זה מזה הרי זה שאילה בבעלים". וכך הוא בירושלמי מסכת כתובות פרק ט הלכה ד: "שיברה את הכלים מה את עבד לה, כשומרת חנם או כשומרת שכר? מסתברא מיעבדינה כשומרת שכר. אמרין - אפילו כשומרת חנם אינה, אם אומר את כן אין שלום בתוך ביתו לעולם".
ובהשגת הראב"ד שם בהלכות אישות כא, ט חלק על הרמב"ם: "האשה ששברה כלים בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה אין זה מן הדין. א"א לא מן השם הוא זה אלא מפני שהיא שמירה בבעלים שהוא שכור לה בכל שעה". ואת הירושלמי יעמיד באופן שהתנו או שמחלה לו על שעבודו, ואמרו בתחילה שהיא שומרת שכר, כי עדין נותן לה מממונו אך אינו מחוייב לעמול.
על דעת הראב"ד קשה, הניחא האשה משועבדת בכל שעה אף בימי טומאתה, כלשון הרמב"ם בהלכות אישות כא, ג: "כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון שתתן לו מים או כלי או תטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו". והניחא שהאיש משועבד לפרנסת אשתו, כלשון הגמרא במסכת כתובות דף ע ע"א: "וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה? כל כמיניה דמפקע לה לשיעבודה?! והתנן: קונם שאיני עושה לפיך - אינו צריך להפר; אלמא כיון דמשעבדא ליה - לאו כל כמינה דמפקע ליה לשיעבודיה, הכא נמי כיון דמשועבד לה - לאו כל כמיניה דמפקע לה לשיעבודה". אולם מלאכת האיש רק ביום היא! ככתוב: (תהלים קד, כג) יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב.
תשובה לקושיה זו על הראב"ד, שבכלל החובות שהאיש משועבד לאשתו: "נשבית - חייב לפדותה" (משנה מסכת כתובות דף נא ע"א). ובמצוות פדיון שבויים מצינו מעשה אבות סימן לבנים (בראשית יד, יד-טז) וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם. מכאן שגם הבעל משועבד ומחוייב במצוה זו בכל עת ובכל שעה שיבואו כנגדם שַׁבָּאִים, לעמוד למולם ולאזור כגבר חלציו ולמונעם מלבצע את זממם, לבל יחטפו את אשת נעוריו למוכרה בארץ נכריה.
ומה תשובה ישיב הרשב"א? ששונה שעבוד האיש משעבוד האשה. שעבוד האשה בכל עת ותלוי רק ברצון הבעל. ואילו שעבוד האיש לאשה שלא בעת מלאכה איננו אלא בעת הקרות מקרה שאינו תלוי ברצונה. ואם לא תאמר כן, הרי כל ישראל שאולים זה לזה שמא תזדמן להם מצוות (ויקרא יט, טז) לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ.
ומסתבר שדעת הרמב"ם על פי סתימת הירושלמי דלא כרשב"א, אלא שאפילו בשעת מלאכתו אין האיש משועבד לאשתו למלאכה אלא רק שעבוד חוב ממון. שאם לא כן, כל לוה שאול הוא לנושיו בשעת מלאכתו, וכל ישראל שאולים לבני עירם בשעת מלאכתן משום חובות מיסיהם. (ותלוי במחלוקת רבינו אליהו ור"ת אם כופין את האיש למלאכה לפרנסת אשתו).
