מבט חיצוני שטחי / רפי זברגר

חולין קלא ע''א-ע''ב

הקדמה

נדון היום בשאלה, האם גם לוי חייב במתנות כהונה של זרוע לחיים וקיבה.
 

הנושא

ההוא ליואה דהוה חטף מתנתא. אתו אמרו ליה לרב. אמר להו: לא מסתייה דלא שקלינן מיניה אלא מיחטף נמי חטיף. 
מסופר על לוי אחד, שהיה חוטף את מתנות הזרוע, לחיים וקיבה שהיו שולחים בידי ילדים להביא לכוהנים. 
סיפרו זאת לרב, והוא תמה ושאל: לא מספיק שאנו לא לוקחים מן הלווים שיש להם בעלי חיים את הזרוע, לחיים וקיבה, לאחר שחיטת בעלי חיים שלהם, הם גם מוסיפים ו''חוטפים'' מתנות אלו מידי השליחים הקטנים הללו?
הגמרא מיד דנה מהי סברתו של רב, על פי הפסוק בתורה המחייב לתת לכוהנים זרוע לחיים וקיבה (דברים י''ח, ג'): וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם, מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח, אִם שׁוֹר אִם שֶׂה, וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה.
ורב, אי איקרו עם - משקל נמי לשקול מינייהו, אי לא איקרו עם -רחמנא פטרינהו.
שואלת הגמרא כיצד רב מסביר את המילה הָעָם ביחס ללוויים: אם הם נקראים עָם – הם צריכים גם לתת מתנות כהונה אלו, ואם אינם נקראים עָם – אינם צריכים לתת?
מספקא ליה אי איקרו עם אי לא איקרו עם.
תשובת הגמרא כי רב מסתפק לגביהם, אם הם נקראים עָם ואז הם חייבים לתת מעצמם גם זרוע, לחיים וקיבה או שאינם נקראים עם ואז פטורים ממתנות אלו. 
למרות שזהו ספק בדין תורה, האם הלוויים נקראים עם וחייבים בזרוע, לחיים וקיבה או לא, וכל ספקא דאורייתא לחומרא, כאן יש עניין ממוני, האם הכוהנים יכולים לתבוע את ''ממונם'' המגיע להם מדין תורה, ולכן יש כלל בהלכות ממונות של ''המוציא מחבירו עליו הראיה'', שהוא כלל גובר בנושא, ולכן אין אפשרות לכהן לתבוע את מתנותיו מן הלוי, מכוח ספק זה, שהרי אומרים לו: תוכיח כי באמת לוי חייב במתנות אלו, ואז נוכל לחייב אותו לתת לך. 
יתיב רב פפא וקאמר לה להא שמעתא. איתיביה רב אידי בר אבין לרב פפא
רב פפא אמר ''שמועה'' זו על ספקו של רב, לגבי חיוב הלוויים בזרוע, לחיים וקיבה מכוח ספקו לגבי משמעות המילה עם, ורב אידי בן אבין הקשה על רב פפא מכוח הברייתא הארוכה שנלמד להלן: 
ארבע מתנות עניים שבכרם: הפרט, והעוללות, והשכחה והפאה. 
יש לתת בכרם ענבים ארבע מתנות: עוללות – אשכולות ענבים ''דלילות'', פרט – ענבים בודדים הנושרים בעת הלקיטה, שכחה – אם שכחו לבצור מעט מהענבים, ופאה – יש להשאיר בצידי הכרם חלק שלא בוצרים אותו. 
ושלש שבתבואה: הלקט, והשכחה והפאה. 
גם בתבואה יש לתת שלוש מתנות מתוך ארבע של הכרם: לקט, שכחה ופאה. 
שנים שבאילן: השכחה והפאה. 
ואף באילן יש לתת שתי מתנות, שכחה ופאה כמו בתבואה ובכרם. 
כולן אין בהם טובת הנאה לבעלים, ואפילו עני שבישראל מוציאין מידו. 
מסיימת הברייתא את הקטע הזה בשתי הלכות כלליות לכל המתנות שלמדנו (שכחה ופאה בתבואה ובאילן, ולקט בתבואה): 
1. אין בעל השדה או הכרם ''יכול להחליט'' לאיזה עני לתת אותו (יכולת זו נקראת בלשון חכמים ''טובת הנאה'').
2. אם יש אדם המוגדר כעני, אשר זכאי לקבל מתנות עניים כפי שלמדנו זה עתה, אבל הוא גם בעל שדה או כרם, אין הוא פטור מלתת מתנות משדהו או כרמו, אלא חייב להשאיר מתנות עניים, למרות שהוא עצמו נחשב עני. 
מעשר עני המתחלק בתוך ביתו - יש בו טובת הנאה לבעלים, ואפי' עני שבישראל מוציאין אותו מידו. 
לעומת המתנות שלמדנו לעיל, ישנה עוד מתנה לעניים הנקראת ''מעשר עני''. מתנה זו מחייבת כל בעל שדה או כרם, לתת עשירית מהיבול לעני (לאחר שנתן כבר תרומה לכהן, ומעשר ראשון ללוי) בשנה השלישית ובשנה השישית של שנות שמיטה (כל שבע שנים). במעשר עני, יש לבעל הפירות זכות של ''טובת הנאה'' והוא יכול להחליט לאיזה עני לתת אותם.
מוסיפה הברייתא ופוסקת, כי למרות שיש לבעל הבית זכות להחליט לאיזה עני לתת, אם הוא בעצמו עני, אין הוא יכול להחליט ''לתת לעצמו'' את המעשר עני, אלא חייב לתת לעני אחר. 
ושאר מתנות כהונה, כגון: הזרוע והלחיים והקבה - אין מוציאין אותן (מידו) לא מכהן לכהן, ולא מלוי ללוי.
מסיימת הברייתא ופוסקת, כי בניגוד למתנות שלמדנו לעיל (לקט, שכחה, פאה ומעשר עני), במתנות שאנו עוסקים בפרקנו: הזרוע, לחיים וקיבה, אם בעל הבהמה הוא כהן או לוי, אין הוא מחויב לתתם לכהן אחר, אלא יכול להשאירם אצלו. 
לאחר שלמדנו את הברייתא הארוכה, מסיימת הגמרא בשאלה ששאל רב אידי את רב פפא: 
ושאר מתנות כהונה, כגון: הזרוע והלחיים והקבה, אין מוציאין אותן, לא מכהן לכהן, ולא מלוי ללוי - הא מלוי לכהן מוציאין, אלמא: איקרו עם.
מדייק ר' אידי, מתוך לשון הברייתא כי אין מוציאים מתנות מכהן לכהן, ולא מלוי ללוי, ניתן להסיק כי מוציאים מלוי לכהן. אם כן, המסקנה היא כי לוויים נקראים ''עם'', וקשה לרב אשר הסתפק אם לוי נקרא ''עם'' או לא. 
 

מהו המסר

למדנו היום כי אם עני הוא גם בעל שדה או כרם, הוא חייב לתת מתנות עניים כמו: לקט, שכחה ופאה, וכן מעשר עני.
אנו רואים כי אדם שיש לו כרם או שדה, ונראה לכאורה ''מסודר'' בהחלט יכול להיות כי הוא "עני מרוד", עד כדי כך שחובה לתת לו מתנות עניים. מסקנה: בהרבה מקרים, לא הכול ורוד, כמו שנראה מעל פני השטח. לכן, יש לבחון כל מקרה לגופו של עניין, ולא ''להסתכל מלמעלה'' ולהחליט מה מצבו הכלכלי.
מבט זה נכון גם בנושאים אחרים: לא להחליט על מצבו של אדם במישורים שונים לפי ''מה שנראה כלפי חוץ'', בהרבה מקרים אין הדבר כך, אלא באמת יש פנים נוספות הנסתרות ''במבט שטחי ועליון''.



לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]