כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק
סנהדרין ח ע"א
"כתיב (דברים א, טז) וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא, וכתיב (דברים א, יח) וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא. – אמר רבי אלעזר אמר רבי שמלאי – אזהרה לציבור שתהא אימת דיין עליהן, ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור. עד כמה? אמר רבי חנן ואיתימא רבי שבתאי: כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק".
לשון וָאֲצַוֶּה הוא מלשון מצוה, ללמד שזו אזהרה גמורה.
וכך נפסק ברמב"ם הלכות סנהדרין פרק כה הלכה ב: "והרי הוא אומר ואצוה את שופטיכם זו אזהרה לדיין שיסבול את הצבור כאשר ישא האומן את היונק", ובקצרה בשו"ע חו"מ ח, ד.
כיצד דרשו רבי אלעזר ורבי שמלאי בפסוק שזו אזהרה לציבור שתהא אימת דיין עליהן, ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור?
הגמרא ציטטה מהפסוקים דוקא את הקבלת כפל המילים: "ואצוה את... בעת ההיא", ללמד גזירה שוה שכשם שהמצוה לשופטים מפורשת כלפי העם כך הסיפא היא מצוה לעם כלפי השופטים. לשון המצוה לשופטים: וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם – בֵּין אֲחֵיכֶם ולא מעל אחיכם בהשתררות, "משמע, גם אתה כאחד מהן" כלשון רש"י כאן בהמשך הגמרא. ועוד, שודאי ציוה משה את השופטים את מה שהצטוה כשופט בעצמו, כפי שיתבאר פה בהמשך. ולשון המצוה לעם: וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. לא התבאר מהם אותם הדברים אשר תעשון, אלא ודאי שהמצוה לעם שתהא אימת דיין עליהן כדי שיקבלו עליהם את מרותו. כי בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם (משלי כט, יח), וכאשר אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה. בכלל שופטים לא רק דיינים אלא גם מנהיגים ככלל, כפי שנקראו בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים (רות א, א).
וכיצד למד רבי חנן או רבי שבתאי שהיחס למונהג צריך להיות כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק"?
אמר זאת משה במפורש בטענתו לה': (במדבר יא, יב) הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק?! בכך העיד משה שה' צווהו לשאת את ישראל באותו האופן שנושא אדם את פעוטיו. ובדברי הטענה: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ – הודה משה שכך צריך להיות היחס אל ילדיו שלו. וגם צריך לדקדק בלשון, לא נאמר: כאשר ישא האומן את היונקים, אלא את היונק – בלשון יחיד. כלומר שהיחס לכל אחד ואחד צריך להיות כאילו הוא בן יחיד!
ואכן כך מצינו את יחסו של משה לבניו. שכן כתוב: (שמות יח, ג-ד) שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה. לא כתוב: ושם השני אליעזר, וגם לא: ושם האחר אליעזר. ואף לא כתוב: שֵׁם אחד גרשם וְשֵׁם אחד אליעזר. אלא וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר, האחד הידוע והמיודע – האחד והיחיד! לומר לך שיחסו לגרשם היה כאל האחד והיחיד, וגם יחסו לאליעזר היה באותו אופן בדיוק כאל האחד והיחיד, כי בשעה שפונים או מטפלים בבן או בבן טיפוחים אחר, הוא לבדו האחד והיחיד בעולם כולו!
והדימוי הוא דוקא ליונק משדי אימו, כי כשם שלעולם אין מקום לכעס על תינוק שכל מעשיו בבלי דעת, כך אין מקום לשום כעס על כל בן חסות, כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ (קהלת ז, ט), וקדמה לאותו פסוק משנת החכם: טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ (קהלת ז, ח).
כעס – כֶּסֶל וגובה רוח מולידיו, נזק ואבק וָרוח תולדותיו.
דבר אחר,
מצוה על הדיין ועל כל מנהיג לשאת את צאן מרעיתו כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק. כיצד נושא האומן את היונק? בחיבוק. חבקהו לליבך כי רק כך יתרומם, כמבואר במסכת תענית ח ע"א.
