אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"

"טול דינר והעבירני – אין לו אלא שכרו"
חתן שהבטיח לשדכן סכום הגבוה בהרבה מהמקובל לשלם כשכר שדכנות

לפני כמה שנים הגיע אל בית הדין הרבני דין-תורה מרתק. יצחק היה בחור מבוגר מאד - מעל לגיל חמישים, שכבר כמעט נואש ממציאת שידוך. בכל זאת באחד הימים פנה אל שדכן מפורסם שידיו רב לו אף בשידוכים מסובכים, והבטיח לו שאם ימצא לו שידוך הגון – ישלם לו 120,000$.

למשמע הסכום האגדי, טרח השדכן מקצה העולם ועד קצהו, ובסופו של דבר שידך ליצחק בחורה הצעירה ממנו מעל עשרים שנים. הפרש הגילאים היה כה גדול, עד כדי כך שאף אבי הבחורה – החותן לעתיד היה צעיר במקצת מיצחק. לאחר שהשידוך הגיע לגמר טוב פנה השדכן ליצחק ותבע את שכרו המובטח, אלא שיצחק טען שלא התכוון לסכום כה גבוה באמת, אלא שרצה לזרז את השדכן. השדכן הנרגז תבעו לבית הדין, כשהוא מסביר שביחס לתוצאה שהשיג אף סכום אגדי זה – הגיוני, "שכן איפה נשמע שהחתן יהיה מבוגר מהחותן?!" .

למעשה, כבר מימי קדם נתחבטו רבותינו הפוסקים בשאלה זו, ושתי שאלות העלו בנידון זה: א. כמה ישלם מי שהסכום שקצב לשדכן עולה על דמי הטירחה שהיו לשדכן בשידוך זה. ב. כמה ישלם מי שקצב לשדכן סך העולה על המקובל לשלם. (בימינו – ברוב החוגים ישנו אכן סכום מקובל כתשלום לשדכן, אך לא תמיד היו כך פני הדברים, והיו מקומות – כפי שעד היום נהוג בחלק מהחוגים - שלא היה בהם סכום קבוע כדמי שדכנות).

בשאלה הראשונה דנו גדולי הראשונים. מהר"ם מרוטנבורג דן בה על פי הסוגיא שלפנינו במי שביקש מהספן להשיטו במעבורתו לצידו השני של הנהר ואמר לו שיתן לו דינר (שהוא סכום הגבוה מדמי ההעברה), והגמרא מביאה את הברייתא הפוסקת ש"אין לו – לספן – אלא שכרו", והיינו התשלום הקבוע שמקבל עבור העברה זו. ומשום שיכול העובר לומר לו "משטה הייתי בך". ועל פי דברי הגמרא פסק מהר"ם שאף לשדכן אין צריך לתת יותר מדמי טירחתו בשידוך אף אם קצב לו סכום מסוים.

נחלק עליו רבינו שמחה (דבריהם מובאים במרדכי למסכתנו סימן קעב), הסבור, שעליו לתת לו כל מה שקצב ואין זה דומה לסוגייתנו, משום "שבשכר שדכנים, רגילים לתת הרבה יותר מכדי טרחו", מה שאין כן בספן המעביר במעבורתו.

בנידון השני מצינו מחלוקתם של גדולי האחרונים. הרמ"א כתב (חושן משפט רסד, ו) שאין צריך לשלם לשדכן אלא כפי טרחו. ובש"ך שם (טו) מבאר, שהיינו במקום שאין קצבה לשכר זה, אך אם יש לו קצבה קבועה – עליו לשלם לו סכום זה, אף אם הוא מרובה מכדי הטירחה.

ומכל מקום עיקר פסקו של הרמ"א מבוסס על דברי מהר"ם הסבור שאין צריך לשלם לשדכן את אשר קצב, ולכך במקום שישנו סכום קבוע לשכר שדכנות והבטיח לשדכן סכום הגבוה מסך זה, תהא דעת הרמ"א שאינו צריך לשלם מעבר לסכום הקבוע.

אך הב"ח מביא (שו"ת הב"ח סימן כ"ח), שדעת מהר"ל מפראג, שעליו לשלם לשדכן "כל מה שנדר". ואף הב"ח מסיק שכן יש לפסוק, אלא מביא שהרמ"א חולק ולכך אף שרוב הפוסקים פסקו כרבינו שמחה – שעל פי דבריו אכן יש לשלם לשדכן ככל אשר הבטיח, מכל מקום מכיוון שיש בזה מחלוקת גדולים – ישאר הכסף בחזקת מי שהוא אם עודו בידי החתן – ישאר אצלו, ואם כבר הגיע אל השדכן – לא יצטרך להחזירו אל החתן.

גם בשו"ת פנים מאירות (חלק א סימן צז) נדרש לשאלה דומה, והוא מסיק בנחרצות שאין לזוז מפסק הרמ"א. ואם הבטיח לשדכן סכום הגבוה מהמקובל לשלם, אינו צריך לשלם מעבר למקובל.

בנידון שלפנינו, קבע בית הדין שאכן הצדק עם החתן (אף שאין לנהוג כן), ופנה לברר מהו הסכום המקובל לשלם בשידוכים 'מיוחדים' כגון זה – שידוכים שהמאמץ וההוצאות הנדרשים עבורו הם הרבה מעבר לסטנדרט. (הסכום הממוצע אליו הגיע בית הדין בבירוריו היה כ5,000$ מצד החתן). וכיון שבמקרה זה היו לשדכן מאמצים מיוחדים אף מעבר למקובל בשידוכים מסוג זה, הוסיף בית הדין על הסכום האמור, עוד תשלום נוסף (כ1,000$) כפיצוי עבור המאמץ המיוחד של השדכן.