כרכום ובולשת
כתובות כז ע"א
"מתני'. עיר שכבשוה כרכום, כל כהנות שנמצאו בתוכה - פסולות. ...
גמ'. ורמינהו: (משנה במסכת עבודה זרה דף ע ע"ב) בלשת שבאה לעיר, בשעת שלום - חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות, בשעת מלחמה - אלו ואלו מותרות, לפי שאין פנאי לנסך! אמר רב מרי: לבעול יש פנאי, לנסך אין פנאי. רבי יצחק בר אלעזר משמיה דחזקיה אמר: כאן בכרכום של אותה מלכות, כאן בכרכום של מלכות אחרת. של אותה מלכות נמי, אי אפשר דלא ערק חד מינייהו? אמר רב יהודה אמר שמואל: כשמשמרות רואות זו את זו".
רב מרי מדייק מתוספת המילים במשנה בעבודה זרה "לפי שאין פנאי לנסך" שהנימוק להיתר היין בשעת מלחמה הוא שלצורך ניסוך נחוץ פנאי.
וחזקיה מדייק מההבדל בין כרכום, שפירושו מצור מלשון כרך ומשום כך לא יכלו לברוח, לבין בולשת שמשמעו זרים הבאים לחפש.
השאלה: "של אותה מלכות נמי, אי אפשר דלא ערק חד מינייהו" פירושה שכיון שהרגילות היא שיש מיעוט שבורחים הדין צריך להיות כדין: "אם יש שם מחבואה אחת, מצלת על הכהנות כולן" האמור בהמשך. והתירוץ הוא: אין הכי נמי, ומדובר שאין שום אפשרות בריחה. מלשון השאלה: "של אותה מלכות נמי, אי אפשר דלא ערק חד מינייהו" משמע שבמלכות אחרת פשוט שיש בורחים, והשאלה היא שגם בשל אותה מלכות בורחים מעט.
מדיוק זה מבואר ההבדל שבין אותה מלכות למלכות אחרת. אותה מלכות רגילה להכיר את כל מקומות הבריחה והמחבוא, וגם אם לאו, יש מהנמצאים שמשתפים פעולה עם השלטון ומלשינים, בהיותם עם אחד ושפה אחת. ואילו מלכות אחרת נקראים בולשת כי אינם מכירים ובאו לחפש, ובודאי שלא יכנסו לכל הסימטאות והפינות אף אותן שאינן מחבוא.
